עוד מעט
עוד מעט עשרים, בסך הכל בעוד חודשיים בערך. נו אז מה הביג דיל? כולה גיל וגיל זה רק מספר. אז למה בכל זאת זה מוזר? מסתכלת במראה וממש לא רואה מישהי בת עשרים מולי. רואה מישהי בת 18 בערך, פחות או יותר, אבל בטח שלא בת עשרים. ועדיין שום דבר עוד לא ברור והכל מבולבל. אין כמעט משהו ברור בחיים שלי. אין לי כיוון, אין לי כמעט מסגרת, חוץ מהמסגרת הזמנית שאני נמצאת בה, ובעצם אין לי כלום. אפילו אהבה כבר אין לי. וחומות- יש מספיק. מליון ואחד ניקים שהאמת מה אני צריכה אותם בכלל? למה להסתתר תחת ניקים? רק רוצה פעם אחת להתפרק, לא להיות אני, להשבר לגמרי בשביל לאסוף אח"כ את החלקים, להסתכל ולצחוק. רוצה לשלב בין הרגש לשכל, רוצה שיהיה לי אומץ להגשים את כל החלומות שלי, קטנים כגדולים, או לפחות מה שאפשרי כרגע במצב שאני נמצאת בו. ואני מפורקת, מבפנים. מבחוץ כמובן שהכל בסדר, אלפי חומות הגנה מכסות את הסערות שמתחוללות בפנים. וכל הזמן אני והחיבוקים שלי, רק רוצה חיבוק, כמו ילדה קטנה. אבל אין מי שיחבק אותי 24/7 וזה גם בלתי אפשרי. וחוץ מהכאב הזה לא מרגישה כלום, לא אכפת לי מכלום. אכפת לי מעצמי, מהלב השבור שלי, ומקבוצת החברות שלי, שאני מקווה שהן באמת חברות ואני לא משלה את עצמי גם בקטע הזה, כמו כל דבר בחיים. אני אפילו לא יודעת אם זה מכתב או לא, רק רציתי לכתוב, לפרוק. לא יודעת אם זה המקום, הפורום הנכון, לא יודעת כלום נמאס לי לא לדעת. רוצה כבר לדעת מה אני רוצה לעשות עם עצמי ועם החיים שלי.
עוד מעט עשרים, בסך הכל בעוד חודשיים בערך. נו אז מה הביג דיל? כולה גיל וגיל זה רק מספר. אז למה בכל זאת זה מוזר? מסתכלת במראה וממש לא רואה מישהי בת עשרים מולי. רואה מישהי בת 18 בערך, פחות או יותר, אבל בטח שלא בת עשרים. ועדיין שום דבר עוד לא ברור והכל מבולבל. אין כמעט משהו ברור בחיים שלי. אין לי כיוון, אין לי כמעט מסגרת, חוץ מהמסגרת הזמנית שאני נמצאת בה, ובעצם אין לי כלום. אפילו אהבה כבר אין לי. וחומות- יש מספיק. מליון ואחד ניקים שהאמת מה אני צריכה אותם בכלל? למה להסתתר תחת ניקים? רק רוצה פעם אחת להתפרק, לא להיות אני, להשבר לגמרי בשביל לאסוף אח"כ את החלקים, להסתכל ולצחוק. רוצה לשלב בין הרגש לשכל, רוצה שיהיה לי אומץ להגשים את כל החלומות שלי, קטנים כגדולים, או לפחות מה שאפשרי כרגע במצב שאני נמצאת בו. ואני מפורקת, מבפנים. מבחוץ כמובן שהכל בסדר, אלפי חומות הגנה מכסות את הסערות שמתחוללות בפנים. וכל הזמן אני והחיבוקים שלי, רק רוצה חיבוק, כמו ילדה קטנה. אבל אין מי שיחבק אותי 24/7 וזה גם בלתי אפשרי. וחוץ מהכאב הזה לא מרגישה כלום, לא אכפת לי מכלום. אכפת לי מעצמי, מהלב השבור שלי, ומקבוצת החברות שלי, שאני מקווה שהן באמת חברות ואני לא משלה את עצמי גם בקטע הזה, כמו כל דבר בחיים. אני אפילו לא יודעת אם זה מכתב או לא, רק רציתי לכתוב, לפרוק. לא יודעת אם זה המקום, הפורום הנכון, לא יודעת כלום נמאס לי לא לדעת. רוצה כבר לדעת מה אני רוצה לעשות עם עצמי ועם החיים שלי.
