עוד מעט פורים.....

[סאני42]

עוד מעט פורים.....

ואני נזכרת קצת בערגה.. קצת בהקלה........ בימי פורים בשנים עברו כשהילדים עוד היו קטנים ומהבקר ועד הסעודה נונסטופ הייתי עסוקה במרתון משלוחי מנות לכל השכונה כהילדים מתרוצצים ממשלוח למשלוח........ מאז עברו שנים. עברתי דירה והשתנו החיים....... לדעתי גם כל ה"טקסים" הצטמצמו ולא רק אצלי........ האם השתנינו? החברה השתנתה? או שסתם נדמה לי....... אךךךךךך איך שפעם הכל היה אחרת..והיתה יותר שמחת חיים...(נזכרת בגיחוך שעלה על שפתי כל פעם שאימי דיברה כך והנה אני במקום של ה"מבוגרים"...פככככככ)

 

[touti]

מחר שוק פורים אצל הבנות..

עדיין שולחים משלוחי מנות לכל החברים ולכל השכנים עדיין עושים סעודה ומצפצפים במשרוקית מתחפשים וצובעים את הפנים ושמחת חיים לא נעלמת, אלא משתבחת עם השנים יאללה תחזרי הביתה סאני....

 

[סאני42]

נו נו.... אז משו אצלי השתבש.....

מה לחזור תותי?????????

השתגעת??????. ממחר רצה לפזר משלוחי מנות לכל העיר..... רק לא לחזור לשם.........חחחח

 

[נעה שחר]

המבוגרים רואים את פורים בצורה שונה מילדים..

כשהילדים קטנים יש את כל האקשן - לחפש ולהתחפש, משלוחי מנות וכו'.. תנהיגי לך מנהגים חדשים, עם ילדייך הבוגרים ומשפחתך היותר מורחבת.. אצלינו למשל - לא מוותרים על סעודת פורים אצל דודה יקרה מב"ב.. ובנוסף יש לאמי ולתאומתה יומולדת בי"ג, ועכשיו גם לילדי בי"א וי"ב - אז בכלל חגיגה גדולה..

 

[סאני42]

פורים זה פורים אבל........

כשהילדים גדולים זה אחרת.........

 

[reo2]

../images/Emo42.gifאני אישית ברחתי כמה פעמים לאילת

מזג אויר מצויין ולא כל עם ישראל נמצא שם כמו בחנוכה היה אחלה. באמת לא היה אכפת לי להפסיד את כל הבלאגן וזה די הרגיע אותי (אבל זה היה כשהקטנה היתה ממש פצפונת ועכשיו אין מצב שנוותר על כל האקשנים של התחפושות ומשלוחי מנות)

 

[סאני42]

האמת אילת זה באמת חו"ל בקטנה...........

אולי נחגוג שנה לפורום בטיול לחו"ל?????????

 

[המאושרת1]

שונאת שונאת שונאת את

פורים!!!

בעעעעעעעע...הוא עושה לי סיוטים החג הזה...

 

[ליגה76]

ואני שונאת שונאת שונאת

את כל החגים!! החגים והשבתות זה למשפחות שלמות... בחגים ובשבתות החוסר זועק אבל צריך לשנות גישה ומחשבה אנחנו הולכים לחברים ונהנים איתם, צוחקים על הבעלים ששיכורים לגמרי ונהנים גם בשהיל הילדים.

 

[ציפי81]

ממש בימים האחרונים

פתאום נכנסה לי העצבות ללב... אני מאוד מאוד אוהבת את פורים, ופורים משולש הוא בשבילי בהחלט חגיגה משולשת... אבל פתאום ירד לי כל החשק. פתאום לא בא לי לשלוח משלוח מנות לאפ'חד - ויש כמה אנשים שמארחים אותי בקביעות בשבתות ואני בהחלט רואה את עצמי "חייבת" לשלוח להם. ואין לי מושג היכן אהיה בסעודה, נורא לא בא לי להסתפח על אף אחד... תמיד היינו עם ההורים שלו (ההורים שלי זה פורים דפרזים, כך שזה תמיד מסתדר אם רוצים לחגוג פעמיים), ואין לי מושג איפה אהיה השנה. אותו הדבר בפסח - הבנות תהיינה אצלו אחרי חצי שנה שהן לא ראו אותו (!!) ואני צריכה למצוא לעצמי מקום להיות...

 

[ותשחק]

אני ממש מבינה ללבך

והעלת כאן נקודה כאובה וחשובה.. החגים בשבילי זה issu - מצד אחד הרצון להתגבר על כל המכשולים, למצוא את הכוחות בעצמי, ומצד שני אין מה לעשות - חגים זה 'עם משפחתי'. לפעמים אני שואלת - איך הקב"ה לא "חשב" על זה שדווקא סביב החגים והשמחה - שם ישנה גם את ההתכנסות הפנימית והמשפחתית.. מצד שני - הוא בדיוק "חשב" על זה, כי זה סוג של עבודה שלנו - ובמיוחד בפורים - למצוא את הנקודה הפנימית, את אותו עמוד שדרה בתוכנו, ואת אותה שמחה. אחד הפתרונות הוא לארח. פעם הייתי עושה את זה המון, היום קצת פחות, עקב עייפות כרונית סביב המרוץ אחרי עבודה, בית וכו'. מצד שני, אין כמו לבנות סוכה במו ידיי ולברך עליה בפעם הראשונה, אין כמו להיות 'ספצית' בהלכות הכשרת המטבח לפסח, ועמידה בתור (עם כל הגברים) להגעלת הכלים.. בקיצור, יש כמה יתרונות..

 

[אחד ומיוחד מהבית]

לא הבנתי היתרון בלעמוד בתור להגעלת כלים הוא..

הגברים שעומדים בתור? חחחחחחחחחח

 

[ותשחק]

אמנם במקום בו אני גרה

(בל נזכיר את שמו) זה כמעט ולא רלוונטי, אם כי עשיתי זאת ובגאווה! אבל לפחות להתבדח על זה אפשר..

 

[ליגה76]

זה מה שכתבתי...

אני חוגגת את כל החגים. בונה סוכה, מכשירה את הבית לפסח, מארגנת תחפושות יפות, משלוחי מנות מקוריות, מדליקים נרות חנוכה, מארחת ומתארחת אצל חברים ומשפחה ובזכות הילדים והאורחים אני שמחה. אבל בחגים הלב נצבט. בשבתות האחרונות אין לי חשק להתלבש ולהתאפר בזמן האחרון גם כשיש אורחים אני בקושי מתלבשת לשבת. עברו להם 5 שנים!! 5 שנים של שבתות לבד וחגים לבד. ודי. הגיעו מים עד נפש. למרות שהלבד הוא לא לבד. רוב השבתות הבית מלא אורחים או שאנחנו נוסעים. ויש לי ב"ה ילדים מקסימים. אולי עכשיו זה זועק בגלל קשרים עמוקים שהיו ויש לי - והגעגועים לבית נורמלי פשוט גוברים.

 

[reo2]

../images/Emo201.gif

 

[ותשחק]

ליגה יקרה

חוץ ממה שכתבתי לציפי על החגים, שם זה יותר קשה, דווקא על שבתות אני יכולה לכתוב, שאין כמו שבת לבד (עם הדור השני) בבית. אף פעם אף פעם לא היו לי שבתות מדהימות, ואיכותיות כמו אלו שלאחר הגירושין, כיון שהייתי צריכה לבנות את 'הבית' מהתחלה, להתגבר על הבאסה של לעשות קידוש, הבדלה וכד', ולהתחיל להנות מזה (לאו דווקא בקטע הפמיניסטי), אלא מעצם הידיעה והבחירה שאני והדור השני זו המשפחה שלי, וזה בית רגיל לכל דבר, בית שמארח, בית שכיף לחזור אליו, ולא בית שאתה רוצה 'לברוח' ממנו. השבתות הם חלק מעצב בכל הדבר הזה, חוץ מזה שהיום אני זוכרת את כל פרשות השבוע בעל פה, כי גם את דברי התורה אני אומרת, וגיליתי יכולות קוליות חדשות שלי סביב שירי השבת הרבים והמגוונים, מבחינת הטונים החזניים שאני יכולה להגיע אליהם.. ולסיום - ופעם כתבתי זאת פה, המושג 'לבד' הוא מושג שהרבה זמן הלך איתי, עד שהבנתי שהרבה מזה זה רק בחשיבה שלי. באמת איני לבד, יש לי את הדור השני, המשפחה שלי, גם אם היא בדרך כלל לא לידי, ואת מי שצופה מלמעלה. אם מתחילים לחשוב כך, זה עובד. תשאלי את דנידין על הסוד - זה גם ישלים לך, אבל זה לא רק הסוד..

 

[reo2]

אני גם רוצה להתייחס לשבת

יש משפט שכתבת שנשמע שאנחנו צריכים להכריח את עצמנו להיות לבד כי "זה מה יש" וזו המשפחה שלנו עכשיו ועם זה צריך להתמודד, ואני לא כל כך מסכימה עם זה. אני חושבת שאנחנו לא צריכים כל הזמן להוכיח, לא לעצמנו ולא לאף אחד, שאנחנו מסתדרות לבד הרי ברור לכולם שאנחנו מסתדרות, הרי בסך הכל אנחנו חיות את היום יום מגדלות את הילדים לבד וכו'. אך אפשר לדעת גם להעזר ולהתמך. במיוחד בשבתות שזה הזמן בו מרגישים את החוסר בצורה הכי חזקה (בכל אופן כך אני מרגישה). לי היתה שבת שרציתי להשאר בבית עם הילדה כי "אנחנו משפחה" וזה ביאס אותי בסופו של דבר. ליל שבת, והיינו רק שתינו. לא עשיתי את זה שוב. אני אף פעם לא לבד בשבת או שאני מתארחת או מארחת. ולמה לא בעצם? לילדה שלי כיף עם המשפחה המורחבת, אורחים מוסיפים אור בבית, כיף לנו להתארח, אז באמת למה לא?

 

[ותשחק]

reo יקרה, מאוד חשובה זווית המסתכל...

כי כל אחד ואחת בתהליך שלו. נתחיל בזה שבאמת המילה 'צריך' מיותרת.. כשכל מה שדיברתי עליו הוא בחירה שלי, ולגמרי לא נובע ממקום של הוכחה, צריך, אני חייבת וכו', בכלל לא. התהליך שאני עברתי סביב ה'חסר' הגדול (והחסר שלי התחיל הרבה-קודם לגירושין) היה ההבנה שגם בחסר הזה אני יכולה לא לחוש תחושת מסכנות שנובעת מבדידות, שנובעת ממסכנות.. או במילים חיוביות, שגם שאני יכולה לבחור לקרוא לחסר הזה בהרבה שמות, ולהתייחס אליו בהרבה צורות, לא רק שליליות.. לא עברתי תהליך של להוכיח למישהו משהו, כי כמו שאת אומרת, זה ממילא "כורח" המציאות, וזה גם לא היה הניסיון שלי.. אלא הניסיון שלי, בין השאר, היה האמונה ביכולת שלי למצוא את הבית שלי אצלי, למרות ועם החסר.. ולסיום, ודאי שכיף להתארח ולארח, ואין בזה שום פסול. אני עושה את זה הרבה. גם וגם.

 

[reo2]

../images/Emo24.gifתמשיכי להיות חזקה ושתמיד יהיה הבית שלך

המקום הכי בטוח בשבילך.

 

[ותשחק]

../images/Emo39.gif