רוביק מסתלבט על כאלה,ב"חדוות הלשון:
הוא מתייחס לאימוץ החילונים את "אלוקים" (כלומר לא בקו"ף...) והדתיים שהסתבכו עם "השם" וכאלה. "דבר מצחיק קרה לאלוקים במהלך הדורות האחרונים. מאמינו זנחו אותו, והכופרים אימצו אותו. שני הצדדים הגיעו לאלוקים, כלומר, למילה אלוקים, מתוך עמדה של סיבוך ובלבול, משהו שניתן לקרוא לו "תסביך השם", ושניהם נפגשו בלובי: הדתיים יוצאים, החילוניים נכנסים." ... ... "אז מה פתאום החילוניים משתמשים דווקא בשם הזה, אלוקים , למרות שבשיחות סגורות מושמעת הטענה שהוא אינו אלא אמונה תפלה? זו מהות תסביך השם החילוני: רוצים ללכת בלי אלוקים, ולהרגיש עם, באמצעות השפה. השאלה הדורשת עיון היא מדוע מן האופציות הרבות נבחר דווקא השם אלוקים. התשובה נעוצה בהסטוריה של שם אלוקים במקורות. אלוקים הוא אחד השמות הנפוצים לשם האל במקרא (מופיע כאלפיים פעם), והוא גם השם הנפוץ ביותר בין אלה שמותר להגותם. [אופס! אז למה אני כותבת "אלוקים"? כנראה שממש התחרדתי..
] הוא עדיין נפוץ למדי במשנה ובתלמוד, אבל הולך ונעלם בכתבים המאוחרים, וכן בספרי השו"ת המודרניים יחסית. בחילוניים בחרו באלוקים מפני שהם בחרו בתנ"ך. [אבל הדיון הנ"ל, המעיד על אימוץ גורף של ביטויים, ללא קשר למקורם, מעיד על ההפך?] התנ"ך, על פי ההשפעה שלו על העולם התרבותי והלשוני המודרני, הוא ספר שאפשר לגבש כלפיו עמדה חילונית ולאמץ אותו, במידה רבה יותר מספרות חז"ל.... [עכשיו הוא עובר להתעסק בציבור הדתי, אז אני אצנזר...
מס' שתייים]
