עובר במייל

[מ י ת מ י]

תיקון העולם

תיקון העולם מדען אחד, חי כל הזמן מודאג מבעיות העולם, והיה נחוש בדעתו למצוא להן פתרון. הוא העביר ימים ולילות במעבדה שלו כדי למצוא תשובות לספקות שלו. יום אחד, בנו בן ה-7 פלש למקום ההתבודדות שלו, נחוש לעזור לו בעבודתו. המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה שהילד ילך למקום אחר. כשראה שזה בלתי אפשרי להוציא אותו משם, חיפש משהו שיוכל לספק לילד תעסוקה, ויסיח את דעתו. הוא הוציא מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה להמון חתיכות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק, ואמר לו: "אתה אוהב פאזלים, נכון? אז אני אתן לך לתקן את העולם, הנה העולם כולו מפורק, נראה אם אתה יכול לתקן. תעשה את זה לבד לבד". הוא חשב שלילד יקח ימים עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל כמה שעות לאחר מכן, כבר שמע את קולו של בנו קורא לו ברוגע "אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכל". בהתחלה, האב לא האמין: זה לא ייתכן, שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפה שמימיו לא ראה!!! אבל הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לראות עבודה מבולגנת... להפתעתו, המפה הייתה מושלמת, כל החתיכות היו במקומן. איך זה ייתכן? איך הוא עשה את זה? "אתה לא ידעת איך נראה העולם", אמר המדען לבנו, "איך הצלחת?" "אבא", אמר לו הילד, "אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מן החוברת, ראיתי שבצדו השני של הדף יש תמונה של אדם. כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי, אבל לא הצלחתי. זה היה הרגע שבו נזכרתי בתמונה של האדם מהצד השני, הפכתי את כל החתיכות, והתחלתי לתקן את האדם, שאני יודע איך הוא אמור להיות. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי אותו, וראיתי שהצלחתי לתקן את העולם...

 

[מ י ת מ י]

שמונים שנות נישואין ללא ריב

שמונים שנות נישואין ללא ריב! אחד טייל בכל רחבי העולם, והגיע לאיזה כפר נידח בהרים וסיפרו לו שם שעל הגבעות ממול גרים זוג קשישים שלא רבו בכל שמונים שנות נישואיהם. המטייל אמר שלא יכול להיות דבר כזה, והלך לבקר את הזוג הקשיש. הם קיבלו אותו לביתם, ולאחר ששאל אותם לדבר אמרו שאכן – הם לא רבו בכל שמונים שנות נישואיהם. המטייל התקשה להבין איך יכול להיות דבר כזה, ושאל אותם מה סוד הצלחתם. הזקן הסביר לו – "לפני שמונים שנים, ביום הנישואים שלנו, לאחר החתונה, העמסתי את כלתי הצעירה על העגלה עם החמור והתחלנו לנוע לכיוון הבית החדש שלנו" "לאחר כמה מטרים החמור מעד. ירדתי מהעגלה, הסתכלתי לחמור בעיניים ואמרתי לו – "חמור – זאת הפעם הראשונה!". "המשכנו בדרכינו, והנה אחרי כמה מאות מטרים החמור שוב מעד." "ירדתי מהעגלה, הסתכלתי לחמור בעיניים ואמרתי לו – "חמור – זאת הפעם השנייה!!". "שוב המשכנו לדרכינו, והגענו כבר כמעט עד הבית, והנה החמור מעד שוב." "ירדתי מהעגלה, הסתכלתי לחמור בעיניים ואמרתי לו – "חמור – זאת הפעם השלישית והאחרונה, ואז לקחתי את הרובה שלי ויריתי לחמור בראש". "אשתי הטרייה שישבה על העגלה הזדעזעה והתחילה לצעוק – "איזה מטורף ! איזה משוגע ! איך התחתנתי עם אחד כמוך?" "הסתכלתי לאשתי בעיניים ואמרתי לה – אשתי, זאת הפעם הראשונה!" "מאז לא רבנו..."

 

[מ י ת מ י]

מתנת סיום

מתנת סיום בחור צעיר אחד, על סף סיום הלימודים באוניברסיטה, המתין בקוצר רוח לסוף השנה ולקבלת התואר. מזה כמה חודשים הוא שם עין על מכונית ספורט יפה, וביודעו שיד אביו משגת לקנות לו אותה – רמז לו בעדינות כי זו המתנה אותה היה רוצה לקבל לסיום הלימודים. ככל שהתקרב המועד, ציפה הילד לשמוע מאביו בעניין המכונית, אך משום מה אביו לא הראה שום סימנים שקלט את הרמז... בבוקרו של יום טקס הסיום, קרא האב לבנו לחדרו, ושיבח אותו על הישגיו בלימודים. הוא אמר לו כמה הוא גאה שיש לו בן מוצלח כל כך, וסיפר לו עד כמה הוא אוהב אותו. בסיום דבריו, הגיש לבן חבילה עטופה בנייר אריזה יפה ואמר לו כי זוהי מתנתו לכבוד קבלת התואר. סקרן, וגם מאוכזב, פתח הבן את אריזת המתנה ונדהם לגלות בה ספר תנ"ך מהודר בכריכת עור, שעליה מוטבע שמו באותיות מוזהבות. בחמת זעם הוא הטיח באביו: "עם כל הכסף שיש לך, זה מה שאתה נותן לי??!" הניח את הספר, כשחציו עדיין ארוז, על השולחן ויצא מן החדר בסערה. הבן עזב את הבית בו ביום ועבר לעיר אחרת כדי להתחיל בה את חייו, רחוק מאביו שאכזב אותו כל כך. הרבה שנים עברו. המזל האיר לו פנים- הוא הפך לאיש עסקים מצליח, היה לו בית נאה באחד הפרברים היוקרתיים, ומשפחה נפלאה. מפעם לפעם עלה בו הרהור של כאב וגעגוע לאביו, וביום בהיר אחד החליט כי אין טעם להמשיך לשמור טינה. אבא זה אבא, והוא החליט לנסוע ולבקרו. הוא לא ראה אותו מאז אותו יום של טקס הסיום שלו. ודאי הוא כבר זקן מאד, חשב לעצמו. והנה, עוד בטרם הספיק לעשות את סידורי הנסיעה, קיבל מברק המודיע לו כי אביו נפטר, וכי בצוואתו הוריש לו את כל רכושו. עורך הדין המטפל בצוואה הודיע לו כי עליו להגיע בהקדם כדי להסדיר את מילוי הצוואה. כשהגיע הבן אל בית אביו, נפל עליו צער גדול וחרטה עמוקה על הקרע שיצר. לו רק יכולתי להחזיר את הגלגל אחורנית, חשב.. הוא החל מסדר ניירת על שולחנו של אביו ומרוקן חפצים ממגירותיו. בקצה השולחן היה מונח ספר התנ"ך שהעניק לו אביו לסיום לימודיו, עדיין ארוז למחצה בנייר העטיפה המהודר. עם דמעות בעיניו נטל את הספר ליד, כדי לדפדף בו. סימניה קטנה הייתה נעוצה באחד הדפים בו סימן אביו בקפידה קטע, המדבר על אהבת אב לבן ועל קשר הדם שלא ניתן להתרה. בסערת רגשות אדירה הרים הבן את הספר כדי לאמצו חזק אל לבו, כשלפתע נפל מתוך האריזה משהו. כשהרים אותו הבן, ראה כי זהו מחזיק מפתחות, אליו מצורפת תגית ועליה מוטבע שם של סוכנות רכב ידועה, אותה סוכנות, בה ראה לפני שנים את מכונית הספורט, שחפץ בה. מצדה השני של התגית היה מוטבע תאריך, יום סיום הלימודים שלו והמילים: שולם במלואו. מי יודע, כמה דברים בחיינו מתפספסים לנו, משום שאנחנו לא מסוגלים לראות ממטר את מה שלא עולה בקנה אחד עם רצונותינו?

 

[מ י ת מ י]

../images/Emo41.gifחברים הם מלאכים...שווה קריאה!!!

חברים הם מלאכים... יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתה מביה"ס, שמו היה עידו. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי : למה ילד ייקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח יורם. היה לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי בשבת אחה"צ) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו , העיפו לו את כל הספרים מהיד והפילו אותו לאדמה. המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק 3 מ' ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו. ליבי יצא אליו, רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו וראיתי דמעות בעיניו. נתתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החברה האלה מגעילים" הוא הסתכל אלי ואמר "היי- תודה " וחייך אלי. זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית , עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם, איפה הוא גר. הסתבר שהוא גר לידי, אז שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן. הוא אמר שהוא הלך לבי"ס פרטי קודם לכן. בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן. דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים. מסתבר שהוא ילד "גזעי". שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל ? הוא ענה שכן. בילינו ביחד כל אותו סופ"ש וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי. ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הספרים. אמרתי לו, נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחוב את כל הספרים האלה כל יום. הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים. במהלך 4 השנים הבאות, עידו ואני נעשינו חברים טובים. כשסיימנו את התיכון, התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה. ידעתי שכל הזמן נישאר חברים למרות שכל השכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא "יורם" הוא היה צריך לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון. ראיתי את עידו באותו יום, הוא נראה נהדר, הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון. הוא התמלא וממש נראה טוב למרות המשקפיים. היו לו הרבה חברות במהלך התיכון. הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג- אתה תהיה גדול" הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים (מלאי הכרת תודה) וחייך."תודה" הוא אמר. כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר: סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעשות את זה במהלך השנים הקשות הללו – ההורים שלך המורים שלך. אבל יותר מכל החברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זהו המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו. אני הולך לספר לכם סיפור, הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו. הוא סיפר שהוא תכנן להתאבד באותו סופשבוע. הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותם כדי שאימא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן. "למזלי , ניצלתי, החבר שלי הציל אותי מהתאבדות". שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור החתיך, הפופולארי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו. ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי למחייכים את אותו חיוך מכיר תודה, שעד לאותו רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה. אף פעם אל תמעיט מהעוצמה של פעולותיך ביותר - שיכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה. אלוהים שם אותנו בתוך חייו של האחר כדי שנשפיע זה על זה בדרך כלשהי. כעת יש לכם שתי אפשרויות : 1. להעביר את הסיפור לאחרים. 2. לשכוח מהסיפור. אני בחרתי באפשרות הראשונה "חברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כאשר הכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף"

 

[«°מיכלולה מסטולה°»]

../images/Emo45.gifמהמם:]../images/Emo110.gif

 

[Ogakor]

יש לכם חברים משועממים מה? ../images/Emo122.gif

 

[DEANC]

../images/Emo42.gifשרה מתה

שרה נתניהו מתה ומגיעה למשרדו של אלוהים. כשהיא מגיעה היא רואה הרבה שעונים עם שמות מעליהם. השעונים סקרנו את שרה והיא שאלה את אחד המלאכים "מה אלה השעונים האלה?" ענה המלאך: "השעונים האלה סופרים שקרים, ראי לדוגמא את השעון של אמא תרזה, המחוגים שלה לא זזו מעולם", שרה מביטה ואומרת שהיא מבינה. מראה לה המלאך שעון נוסף "את רואה את השעון הזה? הוא של לינקולן. כמו שאת רואה, מחוג השניות נמצא על הספר 2 מה שאומר שהוא שיקר רק פעמיים בחייו". שרה אומרת: "הבנתי, אבל הבטתי על כל השעונים בחדר ולא ראיתי את שעונו של בעלי ביבי, היכן הוא?" ענה לה המלאך: "השעון של ביבי נמצא בחדר של אלוהים, הוא משתמש בו בתור מאוורר".

 

[Miss RockRose]

../images/Emo6.gif אהבתיייי../images/Emo6.gif

 

[DEANC]

איש ההי-טק

איש היי-טק שאפתן החליט, סוף סוף, לקחת לעצמו חופשה. הוא נרשם לשייט בים הקריבי ויצא לדרכו לכיף של חייו, עד... שהספינה טבעה. הוא מצא את עצמו נשטף אל חופו של אי. רק הוא לבדו ללא כל אדם נוסף בסביבה, ללא כל הספקה, רק בננות ועצי קוקוס. כעבור כארבעה חודשים, כאשר שכב יום אחד על החוף, הוא ראה לפתע בחורה יפייפיה חותרת בסירה לקראתו, מתוך הים. לא מאמין למראה עיניו, הוא שאל אותה, "מהיכן צצת פתאום?" "חתרתי לכאן מן הצד השני של האי, אשר אליו נשטפתי כאשר ספינת הטיולים שלי טבעה", היא השיבה. "מדהים", הוא אמר, "היית בת מזל שסירת חתירה נשטפה יחד עמך מן הספינה הטובעת." "הו, זה?", היא השיבה, "אני בניתי בעצמי את הסירה מחומרים אשר מצאתי על האי. את המשוטים גילפתי מענפי עץ הגומי, ארגתי את קרקעית הספינה מענפי דקל ואת השדרה והצדדים גילפתי מענפי אקליפטוס." "אבל..אבל זה לא יתכן", גמגם , "לא היו לך כלי עבודה... איך הסתדרת?" "הו, שום בעיה", השיבה בחורה, "בצד הדרומי של האי ישנה שכבה רגילה של סלע סחף חשוף, גיליתי כי אם אני מחממת את הסלע לרמה מסויימת של חום, הוא מתרכך וניתן לעצבו לכל צורה. כך ייצרתי לעצמי כלי עבודה והשתמשתי בהם כדי לייצר את הסירה." ההי-טקיסט היה המום. "הבה ניגש למקום שלי", היא אמרה. אחרי מספר דקות של חתירה היא עצרה את הסירה ליד רציף קטן. איש ההי-טק הסתכל על החוף, וכמעט נפל מתוך הסירה, מרוב תדהמה. הוא ראה מדרכת אבן המובילה אל בונגלו מעודן, צבוע בכחול לבן. כאשר בחורה קשרה את הסירה, באמצעות חבל שזור במיומנות רבה, האיש רק עמד והסתכל לפניו, המום. כאשר נכנסו השניים לתוך הבית, היא אמרה בדרך אגב, "זה לא הרבה, אבל אני קוראה לזה בית. שב בבקשה, אולי אתה רוצה לשתות משהו?" "לא, לא תודה", הוא השיב, "אני לא יכול לסבול עוד מיץ קוקוס." "זה לא מיץ קוקוס", השיבה בחורה בחיוך, "יש לי מזקקה, מה בנוגע לפינה-קולדה?" תוך כדי הניסיון להסתיר את תדהמתו, האיש הסכים. הם ישבו להם על הספה שלה כדי ללגום ולשוחח. אחרי שסיימו לספר את סיפוריהם הודיעה הבחורה, "אני הולכת להתלבש במשהו יותר נוח. אולי תרצה להתקלח ולהתגלח בינתיים? יש תער בחדר האמבטיה למעלה, בתוך הארונית." בלי לשאול יותר שאלות, האיש עלה לחדר האמבטיה. שם, בארונית, הוא מצא מכשיר עשוי משתי ידיות עצם שביניהן מחובר תער חד העשוי מצדף מושחז. "האישה הזו מדהימה", הוא הרהר, "מי יודע מה עוד יש לה..." כאשר שב למטה, היא ברכה אותו כשהיא 'לבושה' בעלי גפן, המפוזרים בצורה מתוחכמת על פני מקומות אסטרטגיים בגופה, והדיפה ניחוח עדין של ריח פרח הגרדיניה . היא הציעה לו לשבת לצידה... "אמור נא לי", היא התחילה בטון מציע ומפתה, תוך כדי שהיא מחליקה לעברו, "שנינו נמצאים כאן בודדים באי תקופה כל כך ארוכה, אני בטוחה שיש משהו שאתה ממש ממש רוצה, משהו שחלמת עליו, שהיית רוצה לעשות עכשיו, משהו שהתגעגעת אליו כל כך כל החודשים האלה, אתה יודע..." עיניה הנוצצות הביטו ישר לתוך עיניו כשחיוך מזמין על שפתיה. לא מאמין למשמע אוזניו הוא קרא, "וואו!!!", הוא בלע את רוקו בהתרגשות, "את רוצה לומר לי שאני יכול לבדוק את האי-מיילים שלי מכאן

"

 

[DEANC]

../images/Emo42.gifאסטרטגיה שיווקית

זאת מצגת. לחץ כאן

 

[DEANC]

../images/Emo42.gifערך

גם זו מצגת. לחץ כאן.