עד מתי
תגידו לי איך יכול להיות שלמרות כל ההשפלות הכאב והקושי מולכם , עדיין מחכה שתחבקו אותי ותיהיו ההורים שלי.. אתה אבא תעצור לרגע ותחליף את הקללה במילה טובה את אמא תיהיי אמא ולא מכונה, מתי תשברי כבר את השתיקה... מתי תסבירי לי שכל מה שקרה הוא לא באשמתי... אני שכל חיי הולכת בין הטיפות לא להפריע לך יותר מידי , לא לפגוע בך כי את כל כך פגיעה... שואלת את עצמי עד מתי? עד מתי אני אחכה לחיבוק הדוב הזה שאומר בלי מילים אנחנו כאן אוהבים אותך. עד מתי אני אדמיין את התמונה שאת יושבת איתי , אני מניחה את ראשי על הירכיים שלך, את מלטפת את השער ומנגבת את הדמעות שזולגות , הדמעות שבוכות את כל הכאב... עד מתי אני אחכה שתאספו אותי ותגידו ותבטיחו שהכל יהיה בסדר עד מתי אני אתאבל על ילדות אבודה,על בגרות בצל הפחד והאימה עד מתי אני אחיה את העבר ? רוצה כל כך לכעוס עליכם ומרגישה שאני לא יכולה... לא יודעת למה אבל כל חיי פחדתי לכעוס...כי אתה כל הזמן כעסת ופגעת ואני לא רוצה להיות כמוך!!! אני גם לא רוצה להיות כמוך!!! והבדיחה הכי טובה שהפכתי עם השנים להיות בדיוק כמו אבא-אבל במקום לכעוס על כל העולם אני כועסת על עצמי...והכעס הפך להרס עצמי.. ולהיות אמא -שותקת ,מנותקת , פוחדת, בעלי שני עולמות, עולם פנימי שהוא רק שלי ואין כניסה לאחרים ועולם חיצוני שמשדר -היי הכל בסדר-אבל אין בו שמחת חיים. אז עד מתי? האם לא הגיע הזמן לשחרר ודי... לא יודעת איך...לא מצליחה לוותר ... אוהבת אתכם כי יודעת שבדרך המיוחדת שלכם אתם אוהבים אותי...וזה כואב!!
תגידו לי איך יכול להיות שלמרות כל ההשפלות הכאב והקושי מולכם , עדיין מחכה שתחבקו אותי ותיהיו ההורים שלי.. אתה אבא תעצור לרגע ותחליף את הקללה במילה טובה את אמא תיהיי אמא ולא מכונה, מתי תשברי כבר את השתיקה... מתי תסבירי לי שכל מה שקרה הוא לא באשמתי... אני שכל חיי הולכת בין הטיפות לא להפריע לך יותר מידי , לא לפגוע בך כי את כל כך פגיעה... שואלת את עצמי עד מתי? עד מתי אני אחכה לחיבוק הדוב הזה שאומר בלי מילים אנחנו כאן אוהבים אותך. עד מתי אני אדמיין את התמונה שאת יושבת איתי , אני מניחה את ראשי על הירכיים שלך, את מלטפת את השער ומנגבת את הדמעות שזולגות , הדמעות שבוכות את כל הכאב... עד מתי אני אחכה שתאספו אותי ותגידו ותבטיחו שהכל יהיה בסדר עד מתי אני אתאבל על ילדות אבודה,על בגרות בצל הפחד והאימה עד מתי אני אחיה את העבר ? רוצה כל כך לכעוס עליכם ומרגישה שאני לא יכולה... לא יודעת למה אבל כל חיי פחדתי לכעוס...כי אתה כל הזמן כעסת ופגעת ואני לא רוצה להיות כמוך!!! אני גם לא רוצה להיות כמוך!!! והבדיחה הכי טובה שהפכתי עם השנים להיות בדיוק כמו אבא-אבל במקום לכעוס על כל העולם אני כועסת על עצמי...והכעס הפך להרס עצמי.. ולהיות אמא -שותקת ,מנותקת , פוחדת, בעלי שני עולמות, עולם פנימי שהוא רק שלי ואין כניסה לאחרים ועולם חיצוני שמשדר -היי הכל בסדר-אבל אין בו שמחת חיים. אז עד מתי? האם לא הגיע הזמן לשחרר ודי... לא יודעת איך...לא מצליחה לוותר ... אוהבת אתכם כי יודעת שבדרך המיוחדת שלכם אתם אוהבים אותי...וזה כואב!!
