אני רוצה להגיד משהו ברשותך
לא שיש השוואה ברורה אבל.. תראי היום אני חצויה, מרגישה כמו אב גרוש כשנוסעת להביא את הבן, במיוחד כשמדברים על מרחקים בין עיר לעיר, תאמיני לי שלא קל לי, לא נפשית לא פיזית וגם לא כלכלית. לפני שזה קרה חשבתי לעצמי שאהיה אחרת ממנו, אסע פעם בשבועיים לקחת את הבן ובין לבין אבוא באמצע השבוע, נדה גורניש לא הלכתי באמצע שבוע, חוץ מאותה הפעם שהוזמנתי למסיבה בבית הספר. תשמעי מה שאני מנסה להסביר, ואם קראת אותי גם בתגובות האחרות לאחרונה, זה שקל מאוד לשבת בצד ולדון אחרים. אני בטוחה שאנשים מסתכלים מהצד ואומרים וואלה איזו אמא איך נתנה לבן שלה ללכת, איך איך אפשר לראות את הילד פעם בשבועיים??????????? יש לך מושג איך עוברים השבועיים עליי? בלגדל בן אחד שבקושי רואה אותי בגלל שאני מנסה לבנות ולסלול לי דרך בעבודה, למען העתיד שלי הפרטי, הרי יום יבוא והם ילכו, אני הזקנה אשאר מאחור.. יום יום מרדף אחרי החיים וגם אני לפעמים שואלת את עצמי שיו איך עברו שבועיים, וכל יום וכל לילה אנחנו משוחחים, וזה בהחלט לא מספיק, אבל במגבלות הקיימות זה מה שאני יכולה לתת, ואם זה נשמע רע שישמע רע, אני כרגע מנסה שיהיה לי רק יותר טוב. ותודה לאל שגרמתי לו ולבן שגם להם יהיה יותר טוב יחד. לשבת בצד ולדון גרוש שצריך להרגיש אאוט רוב הזמן, במיוחד כשהגרושין טריים זה ממש לא פייר, אני נזכרת שאמר לי "את לא יודעת איך הרגשתי כשהלכתם, פתאום בלי המשפחה". והיום יש לו משפחה, ואני מאוד מבינה שהוא עסוק, נכון שלפעמים הוא לא היה משתדל, והנה עכשו הוא מנסה להשתדל, ולא בגלל עובדת סוציאלית, ולא שהוא החזיר לי את החוב האחרוון אז פתאום מרגיש לי להגיד שהוא מלאך, הוא גם לא מלאך, הוא סך הכל בן אדם שעושה מה שהוא יכל, בדיוק כמו שהסברתי לבן לא מזמן, אבא לא מושלם כמו שאמא לא מושלמת, אבא אוהב אותך ולפעמים הדרך שלו שונה או לא ברורה, סך הכל. ומה שכן צריך חיוכים זה באמת הרבה חיוכים והמון סבלנות.. בסוף היא משתלמת.