מחפשת עבודה17
Active member
למי שלא מכיר - מבחני קודיליטי הם מבחנים שבהם המרואיינים צריכים לענות על שאלות ליטקוד ברמות שונות בזמן מוגבל. השאלה הבסיסית כוללת כמה דוגמאות בסיסיות למקרי קצה - אבל בהחלט לא דוגמאות מקיפות, והמרואיין אמור לחשוב בעצמו על כל מקרי הקצה האפשריים (למשל מערך ריק, שימוש במספרים שליליים ולא רק במספרים חיוביים, וכו׳).
לאחר שהנבדק מגיש באופן רשמי את התשובה - היא נבדקת בצורה יסודית על כמעט כל מקרה קצה אפשרי, ולא פעם גם על ביצועים מבחינת זמן וזכרון.
מצד אחד - יש בזה משהו מאוד חסכני ונוח לשני הצדדים. מועמדים יכולים לעשות את המבחן בזמן שנוח להם, מהבית, בלי אפילו לצאת מהפיג׳מה. החברה מצד שני לא צריכה שהמראיינים ישקיעו את זמנם בשאלות ליטקוד בסיסיות, ומאפשרת להם לשוחח רק עם מי שהראה יכולת להתמודד איתן.
מצד שני, האם שאלות ליטקוד באמת מסתכמות רק בפתרון כמה שיותר מדויק של השאלות מבחינת מקרי קצה וביצועים?
מניסיון שלי בראיונות ״ליטקוד״ פיזיים, לפעמים מגלים שהשאלה פחות מתאימה בכמה מובנים. קודם כל, כבר הייתי בסיטואציות שבהן המראיינים ראו שהכרתי שאלה מראיונות קודמים שעברתי והעדיפו לעבור לשאלה אחרת שלא הכרתי כדי לראות איך אני חושבת. ובהפוך על הפוך - אם היתה שאלה שהסתבכתי איתה אבל הצלחתי להתמודד איתה טוב אחרי רמז קטן מהם - מבחינתם הרושם הטוב נוצר.
מעבר לזה, יש את הפן האנושי של הראיון, כי הרי לא רק נשות משאבי האנוש בודקות את ההתנהלות של המרואיין. למשל מרואיין שמתקשה לקבל ביקורת על הפתרון שהוא נתן, ומתמודד עם בקשה לשפר אותו בויכוח על למה דווקא הוא צודק. אני מניחה שיש הרבה סוגי התנהגויות של מרואיינים שגורמים למראיינים לחשוב ״אני לא רוצה לעבוד עם האדם הזה״, גם אם התשובות הטכניות שלו הכי טובות בעולם.
כך שבכל זאת מתפספס בראיונות האלו פן מסוים של הראיון, שלעיתים קשה יהיה להשלים אותו בראיונות המשך.
מה דעתכם?
לאחר שהנבדק מגיש באופן רשמי את התשובה - היא נבדקת בצורה יסודית על כמעט כל מקרה קצה אפשרי, ולא פעם גם על ביצועים מבחינת זמן וזכרון.
מצד אחד - יש בזה משהו מאוד חסכני ונוח לשני הצדדים. מועמדים יכולים לעשות את המבחן בזמן שנוח להם, מהבית, בלי אפילו לצאת מהפיג׳מה. החברה מצד שני לא צריכה שהמראיינים ישקיעו את זמנם בשאלות ליטקוד בסיסיות, ומאפשרת להם לשוחח רק עם מי שהראה יכולת להתמודד איתן.
מצד שני, האם שאלות ליטקוד באמת מסתכמות רק בפתרון כמה שיותר מדויק של השאלות מבחינת מקרי קצה וביצועים?
מניסיון שלי בראיונות ״ליטקוד״ פיזיים, לפעמים מגלים שהשאלה פחות מתאימה בכמה מובנים. קודם כל, כבר הייתי בסיטואציות שבהן המראיינים ראו שהכרתי שאלה מראיונות קודמים שעברתי והעדיפו לעבור לשאלה אחרת שלא הכרתי כדי לראות איך אני חושבת. ובהפוך על הפוך - אם היתה שאלה שהסתבכתי איתה אבל הצלחתי להתמודד איתה טוב אחרי רמז קטן מהם - מבחינתם הרושם הטוב נוצר.
מעבר לזה, יש את הפן האנושי של הראיון, כי הרי לא רק נשות משאבי האנוש בודקות את ההתנהלות של המרואיין. למשל מרואיין שמתקשה לקבל ביקורת על הפתרון שהוא נתן, ומתמודד עם בקשה לשפר אותו בויכוח על למה דווקא הוא צודק. אני מניחה שיש הרבה סוגי התנהגויות של מרואיינים שגורמים למראיינים לחשוב ״אני לא רוצה לעבוד עם האדם הזה״, גם אם התשובות הטכניות שלו הכי טובות בעולם.
כך שבכל זאת מתפספס בראיונות האלו פן מסוים של הראיון, שלעיתים קשה יהיה להשלים אותו בראיונות המשך.
מה דעתכם?