אני אתייחס לשאלה השלישית-
כל אחד רוצה להיות אסטטי ונעים למבט של בן זוגו, הן מבחינת מראה כללי, משקל, לבוש, איפור וכו. שם המשחק- קבל/י אותי כמו שאני אחרת יהיו תיסכולים ביננו. אבל- חזות של בני עשרים לעולם לא תהיה כשל בני ארבעים וצפונה, ולכן בני העשרים צריכים לזכור זאת אם הם מתכוונים להמשיך לחיות עם אותו בן זוג לנצח... אני למשל אף פעם אבל אף פעם לא הערתי לאישתי כאשר עלתה במשקל אבל גם לא שיבחתי אותה מעולם כשהצליחה לרדת כמה ק"ג, מדוע? כי זאת נדנדה שאין להתגבר עליה, משקל זה לא דבר שניתן לשמור עליו במיוחד כשמתגברים, נולדים ילדים, הגיל עושה את שלו... אז באמת הפריע לה מאוד שלא שיבחתי אותה כשירדה במשקל אבל הסברתי בפירוש את התיזה שלי- לא מחמיא כשיורדים (במשקל) לא מעיר כשעולים- תאמינו לי- היא חיה עם זה בשלום. זה אמור להיות גם הפוך- אתן אל תעירו לנו- אנחנו יודעים לבד מתי אנחנו לא נראים... בקיצור- זה פוטנציאל לתיסכול שניתן למנוע אותו בשכל. באותה המידה גם לגבי לבוש: אם תפסיקו לשאול "מה ללבוש?" "מה אתה אומר- את הבגד הזה- או זה?" אז מימלא, גם לא תיפתח השאלה - אתן הרי יודעות לבד מה אתן רוצות ללבוש, אתן לא זקוקות לעיצה שלנו, אתן מקסימום זקוקות לחיזוק... לכן לשיטתי- אני תמיד אומר שההחלטה שלה היא בסדר- מדוע? כי אצלכן הלבוש קשור להורמונים, היום מכוער מחר יפה, אם אגיד מילה- הלך על הבגד... במקרה של חושפני- אני לא מבקר אני מאיר באלף..."את יודעת שכשאת מתכופפת רואים לך את הבטן..." גם כאן, לא מתוך ביקורת אלא מתוך יידוע, אם לא התכוונה לכך- שתדע, אם כן התכוונה אז- אדרבא. אל תתנו לאף אחד להעיר לכן אך גם אל תשאלו לדעתנו ואל תבקשו חיזוקים.
