עד החיוך האחרון
ילד, היום ט"ו באב, חג האהבה, ולנו מעולם לא נזדמן לחגוג את אהבתנו, רק לכאוב אותה. יום סמלי שכזה בטח מביא אליך הרבה עצב, כי לא רק שזה עוד יום, הוא גם סמלי. אני יושבת בבית הקפה שלנו ב-SB ומפחדת מהרגע בו תביא המלצרית [כוסית, לא בלונדינית] את החשבון בצירוף הסוכריות. זה לא יאה לזרוק סוכריות סתם כך לאוויר. אתמול הייתה הופעה של משינה באכזיב. נראה לי שייקח קצת זמן עד שאוכל להיפטר מהצורך להחטיף מבטים אל עמדת הטכנאים בהופעות. לא היית שם, אבל הם בטח חברים שלך, אז כל הכבוד להם. אני יושבת כאן ומחכה שתיכנס, תחייך אליי או רק תביט בי ואני אוכל להגיד "ידעתי שתבוא". אח"כ לא יודעת מה לעשות איתך. לכעוס עליך, להאשים אותך, להוכיח אותך, לספר לך על הרע או לספר לך כמה אני חושבת, מתגעגעת, דואגת ומרגישה כשאתה חושב עליי. לא יודעת מה יהיה בסופנו, והיום ט"ו באב. לא נראה לי שתבוא. עכשיו יזהר אשדות ברמקולים של הקפה – "מה תאמרי אם אפגוש בך היום, כך לפתע פתאום...". לא יודעת למה התכוון המשורר, אבל כנראה שזה לא יהיה (עוד) שיר שלנו. ראיתי את האתר שלך אתמול עם מילות השיר שכתבת לי, ועדיין אני לא יודעת לאן לשים את זה. העולם כולו אומר לי דברים עליי ועליך שאני לא רוצה לשמוע, ומיליון מחשבות רצות לי בראש, על מה שהיה, על מי שהיינו, מה שיש, מה שיהיה ומה אני צריכה לעשות כדי שיהיה לך ולי טוב. לפעמים זה נראה קל ושהאהבה מספיקה, השאר פשוט יסתדר מעצמו, אבל בד"כ זה נראה, נשמע ומרגיש מסובך ומבולגן. ישנן שאלות שרק אתה יכול לתת עליהן מענה, וצד שני של סיפור שרק אתה יכול לספר ואין בינינו חילופי דברים כי אין בזה טעם. We got lost in love. לדבר אחד שהם אומרים לעולם לא אקשיב ואף פעם לא אאמין – כי אהבתי אותך באמת, עד הסוף וכן – בתום של נעורים, ובין מספר 1 ו-2 בחייך אני יודעת שגם אתה אהבת, אהבה לא הוגנת אך גדולה מאוד. הרשה לי לסיים כאן כי לא כל בית הקפה צריך לדעת שהבחורה בג'ינס ובגופייה הכתומה נוטה לבכות ללא סיבה נראית לעין. חג אהבה לך ילד, אולי בשנה הבאה נשב כאן ביחד. נעם. נועם.
ילד, היום ט"ו באב, חג האהבה, ולנו מעולם לא נזדמן לחגוג את אהבתנו, רק לכאוב אותה. יום סמלי שכזה בטח מביא אליך הרבה עצב, כי לא רק שזה עוד יום, הוא גם סמלי. אני יושבת בבית הקפה שלנו ב-SB ומפחדת מהרגע בו תביא המלצרית [כוסית, לא בלונדינית] את החשבון בצירוף הסוכריות. זה לא יאה לזרוק סוכריות סתם כך לאוויר. אתמול הייתה הופעה של משינה באכזיב. נראה לי שייקח קצת זמן עד שאוכל להיפטר מהצורך להחטיף מבטים אל עמדת הטכנאים בהופעות. לא היית שם, אבל הם בטח חברים שלך, אז כל הכבוד להם. אני יושבת כאן ומחכה שתיכנס, תחייך אליי או רק תביט בי ואני אוכל להגיד "ידעתי שתבוא". אח"כ לא יודעת מה לעשות איתך. לכעוס עליך, להאשים אותך, להוכיח אותך, לספר לך על הרע או לספר לך כמה אני חושבת, מתגעגעת, דואגת ומרגישה כשאתה חושב עליי. לא יודעת מה יהיה בסופנו, והיום ט"ו באב. לא נראה לי שתבוא. עכשיו יזהר אשדות ברמקולים של הקפה – "מה תאמרי אם אפגוש בך היום, כך לפתע פתאום...". לא יודעת למה התכוון המשורר, אבל כנראה שזה לא יהיה (עוד) שיר שלנו. ראיתי את האתר שלך אתמול עם מילות השיר שכתבת לי, ועדיין אני לא יודעת לאן לשים את זה. העולם כולו אומר לי דברים עליי ועליך שאני לא רוצה לשמוע, ומיליון מחשבות רצות לי בראש, על מה שהיה, על מי שהיינו, מה שיש, מה שיהיה ומה אני צריכה לעשות כדי שיהיה לך ולי טוב. לפעמים זה נראה קל ושהאהבה מספיקה, השאר פשוט יסתדר מעצמו, אבל בד"כ זה נראה, נשמע ומרגיש מסובך ומבולגן. ישנן שאלות שרק אתה יכול לתת עליהן מענה, וצד שני של סיפור שרק אתה יכול לספר ואין בינינו חילופי דברים כי אין בזה טעם. We got lost in love. לדבר אחד שהם אומרים לעולם לא אקשיב ואף פעם לא אאמין – כי אהבתי אותך באמת, עד הסוף וכן – בתום של נעורים, ובין מספר 1 ו-2 בחייך אני יודעת שגם אתה אהבת, אהבה לא הוגנת אך גדולה מאוד. הרשה לי לסיים כאן כי לא כל בית הקפה צריך לדעת שהבחורה בג'ינס ובגופייה הכתומה נוטה לבכות ללא סיבה נראית לעין. חג אהבה לך ילד, אולי בשנה הבאה נשב כאן ביחד. נעם. נועם.
