-------->
למרות כל החרדה המטורפת שאמי נמצאת בה - עדיין פגיעה פיזית או משהו קרוב לך הוא לדעתי גבול מאוד רחוק שלא יחצה.
לגבי ה"פחד" מאימי - הדבר היחיד שאני מפחד ממנו הוא המילים שלה, הם כאמור הרסניות ואני מנסה להתחמק מהן עד כמה שניתן. שוב, קשה לי ולכן אני גם מתייעץ פה בפורום, קורא וכן - מתחזק (לא במובן הדתי כמובן..). אני לא יודע עד כמה תקיפה מילולית יכולה להפוך מהר לתקיפה פיזית, עדיין אנשים מקללים אחד את השני אבל לא מגיעים לרמה הפיזית (שווה רק להסתכל כאן בפורום על יחסי אשה-חמות).
אשתי חושבת שרק אמא שלי היא זו שלא רוצה אותה. את זה היא יודעת. שאר המשפחה, כלפיה, מתנהגת בסדר גמור. וכן - היא לא מכירה כזו התנהגות משפחתית (וטוב שכך!).
לגבי ההיגיון - זו בדיוק הנקודה והתסכול הגדול. אני ביחד עם אשתי (שהיתה חברתי) כבר 12 שנה. אל מול המשפחה ובכל שנות חברותנו ההיגיון הוא זה שדיבר (תמיד היה קורטוב של אמונות טפלות, רבנים, אבל במינון נמוך מאוד). לפתע, כמעט ברגע אחד, לאחר הצעת הנישואין, ההיגיון החל להתפרק ובאופן אירוני למדי, החליפו אותו שדים, רוחות, רבנים ושאר יצורים כאלו ואחרים.
אפשר לפקפק במה שאני אומר, אבל כן, זהו שינוי מהיר מאוד - לא רק אצל אימי - אצל כל המשפחה. לחץ חברתי ובכלל שינוי הסביבה החברתית היא דבר קשה. קשה מאוד. לא עלינו, אבל תארו לכם שהמשפחה המורחבת שלכם נמחקת או שאתם צריכים לעזוב עכשיו לחו"ל - לתמיד. זהו תהליך קשה וכן - קשה לי לעבור אותו.
מה שאני מחפש פה, זה אולי פתרונות מניסיון העבר של מישהו. יכול להיות שאין פתרון...
לגבי פגישות ייעוץ - חישבתי שעתיים בשבוע לפי 250 ש"ח / שעה (אני מדבר לא מעט; כמו שאתם רואים).
צר לי שאת לא קונה את הסיפור והאמת אני לא מחפש למכור שום דבר לאף אחד (מוכן להעביר בחינם. תאמיני לי).
עם זאת, אני חושב שאת צודקת בהבחנה שאני רואה את זה כטרדה: (א) זה בהחלט מטריד; (ב) אני לא בטוח שכבר נשארו לי הכוחות להרים שולחנות באוויר (הכוחות הנפשיים שני כבר חולקו במסגרת ניהול אקטיבי תהליך הגירושין של הוריי.. סיפור בפני עצמו.) (ג) מאחר וגם אני מרגיש שאין עם מי לדבר; אני לכאורה מתעלם ומנסה להמשיך בחיי (מתי שאני רוצה לדבר אז מקשיבים מאוד יפה ואז מסובבים את דבריי באופן כזה שמגיע למסקנה אחת ויחידה. מתסכל ביותר.). כל פעם שזה עולה, כמו שאמרת, אני קופץ ("מנפנף ביד").
יכול מאוד להיות שאני צריך להשמיד (מטאפורית כמובן) את זבוב שאת מדברת עליו - אבל זה באמת משהו שאני צריך לחשוב איך עושים זאת.
אני לא אצטער על סגנון הכתיבה שלי ועל העובדה שאני מנסה לסנן את הנתונים היבשים עד כמה שניתן כדי להיראות קריא ולתת פה לחברים בפורום אפשרות לעזור.
אני יכול להביע את תסכולי הגדול ולספר שאני מתעורר בבקרים עצוב. עצוב באמת (ואז הופך מתוסכל יותר כי יודע שזה בסופו של דבר מקרין החוצה וכמובן, לכאורה, מצדיק את מה שאומרים..) ומקווה שאבכה קצת כדי שזה ישחרר לי קצת לחץ...
אבל אני חושב שזה פשוט לא רלוונטי להחלטה/פתרון/סיפור.
אני בא בתחום ניתוח המערכות. אני אדם שלוקח מערכת, מפרק אותה לגורמים, מאתר את הנקודות הרגישות/חלשות, מחליף ומתקן. מעט מאוד פעמים המלצתי "להוריד" אדם בתהליך הניתוח. אולי זו חמלה, אולי אנושיות ואולי טיפשות.
בכל אופן, אני מנסה לתאם את העניין בקווים הכי ברורים שיש וצר לי שזו ההרגשה שאני מעביר לך.
כמובן - אם תבקשי שלא אפרסם. אכבד בקשתך ואפסיק.
