זו בדיוק הדינמיקה שהביאה אתכם עד הלום.
הוא לא אמור להיות שק החבטות שלך והכלי שאליו את שופכת את כל תסכולייך בלי שליטה. בטח שצריך להיות שיתוף רגשי בין בני זוג, אבל כמו של מבוגרים, כלומר את אחראית לניהול הרגשות שלך והתמודדות איתם, והוא שם כדי לתמוך. מה שעשית עכשיו, שכפי שאמרת, מאפיין את ההתנהלות שלך בקשר כולו, זה פשוט לשבור את הכלים כמו ילדה קטנה ולשפוך עליו את כל התסכולים הלא פתורים שלך עם המציאות, שפשוט מסרבת להתנהג כמו שאת רוצה. בשונה מילדה קטנה - את מתחילה להבין שלהתנהגות כזו יש השלכות, כי הגבר שלך הוא לא אבא שלך ואין לו שום מחויבות לספוג ממך כזה יחס. נראה שהוא מתחיל גם להבין את זה.
יש לך תסכולים ורגשות קשים? מובן, אנושי ומקובל. תמצאי לך דרכים בוגרות ואחראיות להתמודד איתם (=לכי לטיפול, אפילו 3 פעמים בשבוע. רמז: זה לא חייב להיות דווקא פסיכולוג), או שתמצאי את עצמך מרחיקה אותו סופית במו ידייך.