עדכון

עדכון

קודם כל, אני כבר יומיים מרגישה טוב ובלי מחשבות אובדניות.
שנית, הייתי היום אצל הפסיכיאטרית. היא ישבה ארוכות איתי ועם בעלי והסבירה שוב שמבחינה תרופתית כמעט מיצינו את האפשרויות, כי אני מאוד רגישה לתופעות לוואי וכבר עשינו המון שינויים עד שהגענו לייצוב מסויים. בכל אופן היא עשתה שינוי קטן בתרופות ובקשה שאבוא עוד שבועיים.
מה שחשוב יותר, היא הוסיפה, שאני אלמד את הטריגרים ומה גורם לי לירידה על ידי בחינה קוגניטיבית (היא הזכירה את אהרן בק. אמרתי לה שיש לי את הספר "בוחרים להרגיש טוב" בבית והיא התפלאה למה אני לא עובדת לפיו) ובעזרת הטיפול הפסיכולוגי. לדעתה אני לא מספיק משתפת פעולה עם זה, ולכן בורחת לתשובות כמו "לא יודעת". היא אומרת שברגע שאדע מה גורם לזה, יהיה לי יותר קל להתמודד עם המחשבות האובדניות והפגיעה העצמית.
אני גם צריכה להתחייב לא לפגוע בעצמי, ולא רק להגיד שעכשיו אני בסדר אבל לא יודעת מה יהיה בהמשך, כי אם אני לא יציבה מספיק לא יתחילו בשיקום וגם אחרת אני אצטרך להיות כל הזמן בשמירה באשפוז כדי להבטיח שלא אפגע בעצמי, וזה לא הגיוני ולא מתאים לי.
בסופו של דבר היא אמרה שהיא מאמינה בי פי אלף ממה שאני מאמינה בעצמי.
נו, אז בכל זאת אולי יש לי עוד איזשהו סיכוי...
 
איך לנצל את התקופה הרגועה, לטובת הגל האבדני הבא

שלום לך מרתה

שמחה מאוד לשמוע את העדכון. נפלא שאת מרגישה טוב יותר וללא מחשבות אבדנויות. נקווה שהשינוי התרופתי הקטן יגרום ליציבות התקופה הטובה.

מענין היה לקרוא מה אמרה הפסיכיאטרית. מענין עוד יותר לשמוע מה את אומרת על דבריה. מה לקחת מכל מה שאמרה שעשוי לגרום לשינוי כלשהו בהתנהלותך ו/או באמונה שלך בעצמך וביכולת שלך לצלוח את הגל הבא, אם וכאשר יגיע?

הספר "בוחרים להרגיש טוב" הוא מצוין, אבל כמו כל ספר לעבודה עצמית, הוא דורש השקעה והתמדה, ומשמעת עצמית, וקשה מאוד לעבוד איתו לבד. האם התחלת לעבוד איתו או רק קראת? האם תוכלי לשתף את המטפלת שלך במעקב אחר המטלות שהספר מציע, או שהטיפול שלך דינמי בלבד, בלי "שיעורי בית" קוגניטיבים התנהגותים?

בתור מינימום, שמתחבר למה שאמרה הפסיכיאטר הייתי מציעה שתנהלי שתי רשימות מקבילות, באופן שבו תוסיפי באופן לרשימה באופן שוטף עוד ועוד פריטים.
1. רשימת דברים טובים שקורים לך בתקופה זו: אירועים, מחשבות, רגשות, מפגשים, חוגים, הצלחות, הנאות, וכו' - זה גם מעצים בפני עצמו, וגם יאפשר לך לקרוא ולהזכר בדברים הטובים בחייך, אם וכאשר תפלי שוב
2. רשימת טריגרים שגורמים לך, ולו לרגע, להרגיש רע עם עצמך: מכעיס, פוגע, מעליב, מעציב, וכו'. כדי שתוכלי לחדד את הרגישות לטריגרים, לזהות אותם בעודם קטנים, ובהמשך להפעיל אמצעי ויסות להקטנת המצוקה הרגשית המתעוררת לנוכח הטריגרים.

נשמח לשמוע אם בחרת לעשות זאת ואיך הולך.
ב-ה-צ-ל-ח-ה!!
 
תשובות

אתחיל מהסוף - אני בהחלט אכין את שתי הרשימות שהצעת. הרשימה הראשונה קלה יחסית להכנה ואני כבר מיישמת משהו דומה בע"פ. אתחיל לכתוב אותה בכתב. המשימה השניה יותר קשה עבורי, כי אצטרך לשים לב בזמן אמת למה שקורה לי. אני אעשה זאת.
הפסיכיאטרית מאוד מעריכה אותי כאדם מקצועי, סוג של קולגה. היא מעודדת אותי להסתכל על עצמי בתפקיד המטפל, ולחשוב איך הייתי מגיבה אם מטופל שלי היה מגיב כמו שאני מגיבה. אני טוענת על כך "שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", כשאדם צריך לטפל בעצמו הוא זקוק לעזרה מבחוץ.
היא לא אוהבת שאני אומרת "לא יודעת" כמעט על כל שאלה, במיוחד בתחום הרגש. הבעיה היא שאני בדרך כלל מתקשה להרגיש את הרגשות שלי, בעיקר לא בזמן אמת. קשה לי לזהות טריגרים ומה גורם לי לירידת מצב רוח. היא טוענת שאני לא מתאמצת מספיק, אני טוענת על זה שאצלי "הגוף מדבר" - אני יותר מזהה תחושות בגוף מאשר לשיים אותם ולתת להם מילים (זה גם קורה לי גם בטיפול הפסיכולוגי).
לגבי "בוחרים להרגיש טוב", קניתי אותו לפני אי אילו שנים, קראתי אותו פעם או פעמיים, ואיכשהו עזבתי אותו בלי לתרגל באופן משמעותי, כי היה (ועדיין) קשה לי ללכוד את המחשבות המכשילות שלי. אולי, באמת, הגיע הזמן לאוורר את הספר ולנסות לעבוד דרכו באופן יותר משמעותי.
הטיפול שלי אמנם דינמי, אך אני מניחה שנוכל לשלב את העבודה על הספר בטיפול לפחות באופן חלקי. אני אשתף את המטפלת ונראה מה היא אומרת על כך.
 
הגוף מדבר

שלום מרתה
היכולת שלך לשים לב לתחושות הגוף היא טובה וחשובה. יש מטופלים שעובדים איתם הרבה כדי להגיע לזה.
נדמה לי שכבר כתבתי פעם על סולם הלחץ (או החולשה/ הדכדוך/ הבאסה/ הכעס/ ההתכווצות בבטן/ המחנק בגרון, או כל תחושה אחרת), 1-10. ברגע שאת מזהה שהתחושה עולה בסולם ל 2-3, גם בלי לתת לה שם, תעצרי ותעשי משהו. אם את יכולה לזהות ברגע זה ממש טריגר, שעולה מבפנים (רגש, מחשבה, גוף) או שבא מבחוץ (מילה, מבט, התרחשות) - מצוין. גם אם לא - נסי לשנות את מה שאת עושה באותו רגע: להפסיק שיחה, להתחיל שיחה, לקום, ללכת, לשבת, לשתות, לצאת, להכנס...

ב-ה-צ-ל-ח-ה !!
 
אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים

מרתה שלום,
רוצה להתיחס לנושא נוסף שהעלית.

אדם במצוקה אכן אינו יכול לטפל בעצמו, גם אם הוא מטפל באחרים במיומנות ובהצלחה.

יחד עם זאת, כפי שאנו מבקשים תכופות ממטופלים לקחת ZOOM OUT ולהתבונן במתרחש מרחוק, כך אנו יכולים לבקש מעצמנו, כמטפלים, לעשת את אותו דבר כלפי עצמנו. זה עוזר לראות את הדברים מבחוץ, עם פחות מעורבות רגשית, ותכופות מאפשר זוית ראיה אחרת, או לפחות פרופורציה אחרת.

כמטפלים יש לנו עוד כלי: אילו מטופלת היתה אומרת לך "לא יודעת", איך היית מבינה את זה? מה היית אומרת לה? כשאני מתלבטת בדילמה כלשהי בתחום המקצוע, תכופות אני שואלת את עצמי - אם המודרכת שלך היתה מתיעצת איתך בשאלה הזו - מה היית אומרת לה? פתאום התשובה עולה מיידית.

מפתיע כמה בקלות הטריק הזה עובד. ברור שהתשובה באה ממני ולא מאף אחד אחר, אבל כשאדם נכנס לפלונטר, ובוודאי כשנכנס למצוקה רגשית, הידע וההבנה כאילו מסתתרים מאחורי המצוקה. ה ZOOM OUT הופך את הידע לזמין. מאפשר לראות מעבר למסך.

אני מזמינה את כולכם לנסות לעשות זאת, לא רק המטפלים שביניכם. אם חברה היתה מתיעצת איתי בנושא הזה, מה הייתי אומרת לה? אם קולגה/ שכן/ אחותי/ הבן שלי...

זה לא תחליף לטיפול. אדם לא יכול לטפל בעצמו. אבל ברגעים מסוימים, זה יכול להפוך ידע קיים לזמין, ולתת קצה חוט להתיר סבך.

נשמח לשמוע על התנסויותיכם.

ב-ה-צ-ל-ח-ה !!
 

isola bella

New member
תודה רבה תמר


 
ZOOM OUT

אם מטופלת היתה אומרת לי שהיא לא יודעת, הייתי כנראה מנסה לברר איתה קודם כל למה היא מרגישה שהיא לא יודעת, ולא זורקת לה שהיא בוודאי יודעת ורק מתחמקת (הנה, אני מרגישה עכשיו כעס על הפסיכיאטרית).
הטריק של ZOOM OUT יכול לעבוד במקרים שבאמת הידע קיים והוא רק לא זמין באותו רגע, אבל לא כשאין בכלל ידע. לעיתים קרובות אני מרגישה רק את המצוקה, ולא יודעת ממה (ולכן הרעיון שנתת בהודעה הקודמת יכול לעזור לי ללמוד לדעת את הידע כך שיהפך לקיים ובהמשך לזמין). לפעמים אני פשוט מרגישה בלי שום דבר ברקע מחשבות על רקע אישיותי (לדוגמה היום, פתאום עברה לי מחשבה שאני רעה. הצלחתי אמנם להסיט אותה, אך זו מחשבה בלי שום טריגר נראה לעין).
כשאני במצוקה אני באמת לא תמיד יודעת ממה היא נגרמת. זה מתסכל שמטפלים מסויימים חושבים שאם נעשה ZOOM OUT בהכרח יעלו התשובות.
 
שימוש ב ZOOM OUT כדי לצאת מפלונטר מחשבתי

שלום לךמרתה,

שימוש ב ZOOM OUT בוודאי אינו מעלה בהכרח תשובות. לכן אנחנו הולכים גם להדרכה וגם לטיפול, או מתיעצים עם חברים ועם קולגות, או כאן בפורום. החיים היו הרבה יותר פשוטים אם טכניקה אחת היתה פותרת לנו את כל הבעיות, ואת כל ההסתבכויות המחשבתיות, הרגשיות וההתנהגותיות. ZOOM OUT היא רק אחת מרשימת טכניקות שעשויה להועיל בשימוש עצמי במקרים מסוימים. לעיתים פותחת זוית ראיה חדשה, כיוון חדש למחשבה, או פרופורציה חדשה.

האם העובדה שאמרת לעצמך שאילו מטופלת היתה מרבה לאמר לך "לא יודעת", היית שואלת אותה למה היא חושבת שהיא לא יודעת, לא פתחה לך כיוון מחשבה מסוים? האם ניסית לענות לעצמך על שאלתך?

באשר למחשבות הצצות פתאום, כאילו משום מקום, בלי טריגר חיצוני - זו דוגמא מצוינת לטריגר פנימי. טריגר פנימי יכול להיות מחשבה, רגש או תחושה גופנית. פשוט רשמי בטור של טריגר פנימי: - מחשבה פתאומית שאני רעה. מרגע שהבחנת בה, יש לך יותר חופש בחירה אם להאמין לה או לסלק אותה תחת אמירה כגון: "זו רק מחשבה שהמוח שלי מייצר. אין לה כל אחיזה במציאות", ואז פעולה של הסחת דעת תהיה יעילה יותר.

ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!
 
תודה, תמר

התשובה שנתתי לעצמי על "לא יודעת" היא שאני באמת לא יודעת מה הטריגר שגרם לי לעשות או להרגיש כך וכך.
עכשיו אני כן יודעת.
תמיד חשבתי שהטריגרים הם רק חיצוניים. כעת אני יודעת שיש גם טריגרים פנימיים. בשחזור לאחור, הרבה מהטריגרים שלי הם פנימיים, כאלו שבאים משום מקום ומציפים אותי. לפעמים הם משולבים בטריגרים חיצוניים תמימים. לדוגמה, אני יכולה לקרא על מישהו עם הערכה עצמית גבוהה, ולומר לעצמי שאני אפס.
בגלל שחלק מהטריגרים שלי תמימים למדי, אינני יודעת איך והיכן הם יקפצו ואינני יכולה להסגר מהעולם לחלוטין, כי אז עולים הטריגרים הפנימיים נטו.
בעיה.
בקיצור, יש לי מלא חומר להביא לטיפול.
 
למעלה