עדכון וורי טריגרי.
קצת שובר שיניים לי לנסות לתאר כאן את מה שעבר עלי בתקופה האחרונה.
רשמית, אני מאמינה בקארמה. אין סיכוי שזה לא היה מתוכנן במאסטר פלאן, אין שום סיכוי שהכל פשוט צירוף מקרים מרושע.
אז אחרי שנים של הרעבה עצמית, צילוק עצמי, כמעט כל סוג של טיפול פסיכולוגי, שבמהלכו כמות אפסית של פעמים שבהן התייחסתי אליו ברצינות הראויה לו. אחרי חיים שלמים של לא לתת לגוף שלי את מה שהוא צריך ממני, גם לא את הבסיסי ביותר. אחרי חמש שנים של חוסר שינה והסתמכות על כדורים שיכוונו אותי להתנהגויות האנושיות הנטועות בכולם באופן טבעי למדי. אחרי המון אלכוהול, סמים ורה-ויקטימיזציה.
הגוף שלי החליט להתנקם. הוא אמר די כשאני אמרתי עוד.
חליתי במחלת הנשיקה, שהסתבכה להיות כבד שקורס, טחול מוגדל שמאיים להתפוצץ בתוכי, צהבת חיננית למדי, ודם שמסרב להיקרש (מחוסר בויטמין K, מסתבר שזה קיים בעולם.).
היה לי חום גבוה במשך עשרים ימים, כשבמהלך עשרה מתוכם אני מתעקשת לא ללכת לרופא כי אני לא מוכנה להקשיב לגוף שלי, מתעקשת שהוא ירפא את עצמו בלי תשומת לב רפואית. לא מסוגלת לשתות, לאכול, להתקשר לאף אחד, לעמוד על הרגליים. כמובן שגם לא דבר מהמסובכים יותר: ללמוד, לעבוד, להרגיש כמו עצמי. כשכבר הסכמתי לאפשר למישהו לטפל בי, זו הייתה הבת זוג, שגנבה מהעבודה עירויים ונתנה לי בבית. בסופו של דבר הסכמתי ללכת לרופא (וגם אז לקח עוד שבוע עד שהצליחו להבין מה יש לי, בארבעה מקומות שונים.).
התאשפזתי בבית חולים צהובה, מיובשת להחריד, עם בצקות מתחת לעיניים, לא מסוגלת לאכול. עם חום באופן תמידי כי הכבד לא מסוגל לפרק את הכדורים שאני לוקחת. כל הגוף שלי סימנים כחולים, כי כל מכה שאני מקבלת, או דקירה לבדיקת דם, מסרבת להיקרש וממשיכה לדמם. כל מכה הכי קטנה שאקבל בבטן תגרור פיצוץ של הטחול. לראשונה בחיי הגוף שלי התעקש והכריח אותי לקבל את העובדה, שהוא יקרוס אם לא יהיה מי שינטר ויבדוק מדדים ויוודא שדברים נכנסים לתוכי. הייתי מותשת והמומה.
-
ובמקום מסוים גם פשוט נהניתי מהעובדה שאני לא מסוגלת לאכול, ושזה תירוץ טוב מספיק כדי לרזות ולרזות. במקום מסוים,לא היה לי אכפת כמה ידרדר המצב שלי, כל עוד זה אומר שאני נשארת עם התחושה של אין יוצא ואין בא.
המחלה הזו, שנפלה עלי וגורמת לי עכשיו לחיות על אינשור, גרבר, וכל דבר שאפשר לשתות בקשית, היא תמצית של התנגחות בכל בעיה שלי. מחלת הנשיקה היא מחלה אכזרית לאנשים שחלומות רודפים אותם בלילה. כבד שקורס אומר שאין לי אפשרות לעשן, לסמם, לשתות או להשין את עצמי בכוח במטרה לטשטש את המציאות כשהיא קשה מדי. הסביבה מתייחסת אלי כאילו אני שבירה, בגלל הטחול וקרישת הדם הבעייתית שלי. דברים כמו נסיעה ברכב או פשוט להסתובב ברחוב הפכו להיות סכנה קיומית, כי אם ילד ירוץ ויתנגש בי, ואם הרכב יעשה ברקס חזק מדי. או יקפוץ מעל במפר. אני לעולם לא לבד.
המחלה הזו נפלה עלי אחרי שסילקו אותי מהבית, מה שחייב את אמא שלי לקחת אחריות ולטפל בי, בפעם הראשונה בחייה. מה שחייב אותי להפסיק להיות ילדה עם אגו בשמיים, ופשוט לחזור הביתה. המחלה הזאת גרמה לי לירידה לא מכוונת (טוב, לא לגמרי) במשקל, ולכן לכל הסרטים המלווים בלעלות אותו בחזרה אפילו ש"זה לא פייר, לא התכוונתי לרדת. למה אני בכל זאת מרגישה ככה." המחלה הזאת היא טריגר נושם יום יום, דקה דקה. היא ההוכחה לכך שאנחנו רק חושבים שאנחנו בשליטה.
-
המחלה הזאת גורמת לי לפנטז בכל יום מחדש על האפשרות לחתוך את עצמי, ומצד שני להיבהל כל כך מהמחשבה שהדם יצא מהר מכדי שאספיק להתחרט. אני מפחדת לפגוע בעצמי, מפחדת להיפגע, צריכה להיות במצב קבוע של זהירות, של handle with care. המחלה הזו שינתה את סדר החיים שלי. אסור לי לצאת מהבית, גם אחרי ששוחררתי מהבית חולים. מה שאומר שמעבר לזה ששפיות דעתי בסכנה כי אני צריכה להתמודד עם עצמי 24/7, אני צריכה גם להתמודד עם אמא. אני צריכה להתמודד גם עם להיות מחוסרת טיפול, לא כי אני מזלזלת בטיפול, אלא כי אין לי את האפשרות להיות בטיפול. המחלה הזאת מחייבת אותי לעבור ללימודים מהבית, במידה ואצליח לסיים את הסמסטר ולהשלים את מה שפספסתי. היא מחייבת אותי להפסיק להתעסק במה שאני אוהבת, ולהבין שזה לא מובן מאליו, שיש לך משהו שאתה באמת נהנה לעשות, באמת חולם להצליח לממש כמקצוע.
-
הפכתי את החיים שלי מקצה לקצה, והיה בזה המון אומץ. חברה אמרה לי בצחוק באחד הלילות בבית חולים, שאלוהים זורק עלינו פופקורן. ככה זה באמת מרגיש. הדבר הזה הותאם במיוחד לכל דבר שאי פעם נלחמתי בו.
ולפחות נפשית, עם כמה שניסיתי, בחיי שניסיתי, להיאבק בזה, הפרעת האכילה שלי חזרה להשתלט לי על כל פינה במחשבות. אני בוכה מול המקרר. מבוהלת מהמחשבה על לאכול מוצק, גם כשעכשיו, יש דברים שהגוף שלי מסוגל להכיל. מספרים רצים לי בראש כל היום, ההתעסקות היא בלתי נסבלת. המחשבה לוותר על ההתעסקות ולהיוותר עם עצמי, בלי יכולת לברוח, מפחידה אותי אף יותר. דברים שפעם ידעתי לזהות כמניפולציה, לעשות לעצמי CBT על המחשבות ולהירגע, כבר לא מתפרשים לי כמניפולציה זולה של הפרעות אכילה.
קשה לי להתקיים. קשה לי לא להשתוקק להתפוגג.
אני אוכלת, אני דואגת לא לפגוע בעצמי, אני נקייה מכל חומר כימי שאי פעם השפיע עלי. (כולל קפאין, חוץ ממה שיש באינשור.) כי הכל כל הזמן תחת האיום של חיים ומוות. וכי קשה לעשות את זה תחת המשטר בו אני נמצאת, (אך אפשרי), וכי אני כל כך עייפה.
אבל מעולם לא האמנתי שאחזור כל כך אחורה, והפתאומיות, הקלות הבלתי נסבלת שבה משהו יכול פשוט לקרות לי ולגרור גל של מחשבות שאין לי עליהן שליטה, כמו שלא הייתה לי שליטה על המחלה הזו, מפחידה אותי נורא.
ומה שמפחיד קצת יותר, הוא שמומחה הכבד שמטפל בתיק שלי, אומר שדבר כזה יכול לקרות רק לאדם שלא מטפל בעצמו מספיק טוב. אמא שלי אמרה לו שאני כמעט ולא אוכלת, והוא אמר "זה לא מפתיע אותי."
ולכן אולי, זה בעצם כן אני עשיתי את זה. גם בתקופות בהן התייחסתי אל עצמי בהכי עדינות שבה אני יודעת. ואם זה הכי טוב שהצלחתי, ובכל זאת הגעתי לכאן, אז אולי אני לא באמת מסוגלת להחלים. אולי.
אני לא יודעת מה המטרה של כל זה, אבל כתבתי הכל כאן בלי לסנן כמעט כלום. יש כאן המון בנות שאני לא מכירה ולא מכירות אותי, ואני לחלוטין מבינה אם לא יהיה לכן כוח לקרוא את כל האורך הזה. הרי צריך להכיר אותי ואת ההסטוריה שלי כאן כדי להצליח להגיב על ההודעה הזאת. אבל מיום ליום החשיבה שלי הופכת ליותר דטרמיניסטית בנוגע להידרדרות הנוכחית. ואני חושבת שהמקום הזה תמיד ידע לחזק בי את התחושה שיש לי בחירה.
שלח?
קצת שובר שיניים לי לנסות לתאר כאן את מה שעבר עלי בתקופה האחרונה.
רשמית, אני מאמינה בקארמה. אין סיכוי שזה לא היה מתוכנן במאסטר פלאן, אין שום סיכוי שהכל פשוט צירוף מקרים מרושע.
אז אחרי שנים של הרעבה עצמית, צילוק עצמי, כמעט כל סוג של טיפול פסיכולוגי, שבמהלכו כמות אפסית של פעמים שבהן התייחסתי אליו ברצינות הראויה לו. אחרי חיים שלמים של לא לתת לגוף שלי את מה שהוא צריך ממני, גם לא את הבסיסי ביותר. אחרי חמש שנים של חוסר שינה והסתמכות על כדורים שיכוונו אותי להתנהגויות האנושיות הנטועות בכולם באופן טבעי למדי. אחרי המון אלכוהול, סמים ורה-ויקטימיזציה.
הגוף שלי החליט להתנקם. הוא אמר די כשאני אמרתי עוד.
חליתי במחלת הנשיקה, שהסתבכה להיות כבד שקורס, טחול מוגדל שמאיים להתפוצץ בתוכי, צהבת חיננית למדי, ודם שמסרב להיקרש (מחוסר בויטמין K, מסתבר שזה קיים בעולם.).
היה לי חום גבוה במשך עשרים ימים, כשבמהלך עשרה מתוכם אני מתעקשת לא ללכת לרופא כי אני לא מוכנה להקשיב לגוף שלי, מתעקשת שהוא ירפא את עצמו בלי תשומת לב רפואית. לא מסוגלת לשתות, לאכול, להתקשר לאף אחד, לעמוד על הרגליים. כמובן שגם לא דבר מהמסובכים יותר: ללמוד, לעבוד, להרגיש כמו עצמי. כשכבר הסכמתי לאפשר למישהו לטפל בי, זו הייתה הבת זוג, שגנבה מהעבודה עירויים ונתנה לי בבית. בסופו של דבר הסכמתי ללכת לרופא (וגם אז לקח עוד שבוע עד שהצליחו להבין מה יש לי, בארבעה מקומות שונים.).
התאשפזתי בבית חולים צהובה, מיובשת להחריד, עם בצקות מתחת לעיניים, לא מסוגלת לאכול. עם חום באופן תמידי כי הכבד לא מסוגל לפרק את הכדורים שאני לוקחת. כל הגוף שלי סימנים כחולים, כי כל מכה שאני מקבלת, או דקירה לבדיקת דם, מסרבת להיקרש וממשיכה לדמם. כל מכה הכי קטנה שאקבל בבטן תגרור פיצוץ של הטחול. לראשונה בחיי הגוף שלי התעקש והכריח אותי לקבל את העובדה, שהוא יקרוס אם לא יהיה מי שינטר ויבדוק מדדים ויוודא שדברים נכנסים לתוכי. הייתי מותשת והמומה.
-
ובמקום מסוים גם פשוט נהניתי מהעובדה שאני לא מסוגלת לאכול, ושזה תירוץ טוב מספיק כדי לרזות ולרזות. במקום מסוים,לא היה לי אכפת כמה ידרדר המצב שלי, כל עוד זה אומר שאני נשארת עם התחושה של אין יוצא ואין בא.
המחלה הזו, שנפלה עלי וגורמת לי עכשיו לחיות על אינשור, גרבר, וכל דבר שאפשר לשתות בקשית, היא תמצית של התנגחות בכל בעיה שלי. מחלת הנשיקה היא מחלה אכזרית לאנשים שחלומות רודפים אותם בלילה. כבד שקורס אומר שאין לי אפשרות לעשן, לסמם, לשתות או להשין את עצמי בכוח במטרה לטשטש את המציאות כשהיא קשה מדי. הסביבה מתייחסת אלי כאילו אני שבירה, בגלל הטחול וקרישת הדם הבעייתית שלי. דברים כמו נסיעה ברכב או פשוט להסתובב ברחוב הפכו להיות סכנה קיומית, כי אם ילד ירוץ ויתנגש בי, ואם הרכב יעשה ברקס חזק מדי. או יקפוץ מעל במפר. אני לעולם לא לבד.
המחלה הזו נפלה עלי אחרי שסילקו אותי מהבית, מה שחייב את אמא שלי לקחת אחריות ולטפל בי, בפעם הראשונה בחייה. מה שחייב אותי להפסיק להיות ילדה עם אגו בשמיים, ופשוט לחזור הביתה. המחלה הזאת גרמה לי לירידה לא מכוונת (טוב, לא לגמרי) במשקל, ולכן לכל הסרטים המלווים בלעלות אותו בחזרה אפילו ש"זה לא פייר, לא התכוונתי לרדת. למה אני בכל זאת מרגישה ככה." המחלה הזאת היא טריגר נושם יום יום, דקה דקה. היא ההוכחה לכך שאנחנו רק חושבים שאנחנו בשליטה.
-
המחלה הזאת גורמת לי לפנטז בכל יום מחדש על האפשרות לחתוך את עצמי, ומצד שני להיבהל כל כך מהמחשבה שהדם יצא מהר מכדי שאספיק להתחרט. אני מפחדת לפגוע בעצמי, מפחדת להיפגע, צריכה להיות במצב קבוע של זהירות, של handle with care. המחלה הזו שינתה את סדר החיים שלי. אסור לי לצאת מהבית, גם אחרי ששוחררתי מהבית חולים. מה שאומר שמעבר לזה ששפיות דעתי בסכנה כי אני צריכה להתמודד עם עצמי 24/7, אני צריכה גם להתמודד עם אמא. אני צריכה להתמודד גם עם להיות מחוסרת טיפול, לא כי אני מזלזלת בטיפול, אלא כי אין לי את האפשרות להיות בטיפול. המחלה הזאת מחייבת אותי לעבור ללימודים מהבית, במידה ואצליח לסיים את הסמסטר ולהשלים את מה שפספסתי. היא מחייבת אותי להפסיק להתעסק במה שאני אוהבת, ולהבין שזה לא מובן מאליו, שיש לך משהו שאתה באמת נהנה לעשות, באמת חולם להצליח לממש כמקצוע.
-
הפכתי את החיים שלי מקצה לקצה, והיה בזה המון אומץ. חברה אמרה לי בצחוק באחד הלילות בבית חולים, שאלוהים זורק עלינו פופקורן. ככה זה באמת מרגיש. הדבר הזה הותאם במיוחד לכל דבר שאי פעם נלחמתי בו.
ולפחות נפשית, עם כמה שניסיתי, בחיי שניסיתי, להיאבק בזה, הפרעת האכילה שלי חזרה להשתלט לי על כל פינה במחשבות. אני בוכה מול המקרר. מבוהלת מהמחשבה על לאכול מוצק, גם כשעכשיו, יש דברים שהגוף שלי מסוגל להכיל. מספרים רצים לי בראש כל היום, ההתעסקות היא בלתי נסבלת. המחשבה לוותר על ההתעסקות ולהיוותר עם עצמי, בלי יכולת לברוח, מפחידה אותי אף יותר. דברים שפעם ידעתי לזהות כמניפולציה, לעשות לעצמי CBT על המחשבות ולהירגע, כבר לא מתפרשים לי כמניפולציה זולה של הפרעות אכילה.
קשה לי להתקיים. קשה לי לא להשתוקק להתפוגג.
אני אוכלת, אני דואגת לא לפגוע בעצמי, אני נקייה מכל חומר כימי שאי פעם השפיע עלי. (כולל קפאין, חוץ ממה שיש באינשור.) כי הכל כל הזמן תחת האיום של חיים ומוות. וכי קשה לעשות את זה תחת המשטר בו אני נמצאת, (אך אפשרי), וכי אני כל כך עייפה.
אבל מעולם לא האמנתי שאחזור כל כך אחורה, והפתאומיות, הקלות הבלתי נסבלת שבה משהו יכול פשוט לקרות לי ולגרור גל של מחשבות שאין לי עליהן שליטה, כמו שלא הייתה לי שליטה על המחלה הזו, מפחידה אותי נורא.
ומה שמפחיד קצת יותר, הוא שמומחה הכבד שמטפל בתיק שלי, אומר שדבר כזה יכול לקרות רק לאדם שלא מטפל בעצמו מספיק טוב. אמא שלי אמרה לו שאני כמעט ולא אוכלת, והוא אמר "זה לא מפתיע אותי."
ולכן אולי, זה בעצם כן אני עשיתי את זה. גם בתקופות בהן התייחסתי אל עצמי בהכי עדינות שבה אני יודעת. ואם זה הכי טוב שהצלחתי, ובכל זאת הגעתי לכאן, אז אולי אני לא באמת מסוגלת להחלים. אולי.
אני לא יודעת מה המטרה של כל זה, אבל כתבתי הכל כאן בלי לסנן כמעט כלום. יש כאן המון בנות שאני לא מכירה ולא מכירות אותי, ואני לחלוטין מבינה אם לא יהיה לכן כוח לקרוא את כל האורך הזה. הרי צריך להכיר אותי ואת ההסטוריה שלי כאן כדי להצליח להגיב על ההודעה הזאת. אבל מיום ליום החשיבה שלי הופכת ליותר דטרמיניסטית בנוגע להידרדרות הנוכחית. ואני חושבת שהמקום הזה תמיד ידע לחזק בי את התחושה שיש לי בחירה.
שלח?
