עדיין נחנקת

עדיין נחנקת

אני רוצה את הרופאה שלי. רק אותה. לא ייתכן שאחכה עד סוף מרץ כשדחו לי את התור מהיום. לא ייתכן. אני זקוקה לה נואשות. למבט המקבל, המבין, המרגיע. לטון הדיבור הרך שלה. אני לא מתפקדת כבר כמה ימים (היום הכרחתי את עצמי בסיוע העו"ס שלי) להתקלח, לצאת מהבית, להגיע לעבודה.

מחר היא אמורה לעבוד. אני מתכוונת לנסוע לשם ולהתנחל מול הדלת שלה עד שתקבל אותי. היא לא עונה שם לטלפונים כמעט אף פעם, אז אין ברירה. ואני יום וקצת לפני המבחן המסכם של הקורס.

לא עומדת בכאב הזה. וגם עשיתי בולמוס מקודם.
 

Blackbird fly

New member
אני כל כך מבינה

את הצורך האדיר במבט הזה. בטון הדיבור הזה. לגמרי מבינה.
אני ממש ממש מקווה בשבילך שתצליחי לפגוש ולדבר איתה מחר.
והבולמוס... זה קורה. במיוחד כשכואב כל כך בפנים.
אל תוסיפי על עצמך גם את ההלקאה וההאשמה.
אל תשכחי שאת נהדרת.
עם פסיכיאטרית, בלי פסיכיאטרית. עם בולמוס, בלי בולמוס.
את נהדרת בפניי עצמך.
מקווה שיהיה קל יותר ובינתיים שולחת חיבוק חם...
 
די עם הכאב הזה. ט'

די עם הפגיעה העצמית. אין לי כוח. הכדורים (הקבועים) מפילים אותי למיטה. עייפתי. מקווה לראות את הרופאה שלי מחר בבוקר. אין לי כוח.
 


מצטערת שאין בי מילים מעודדות.. או מילים בכלל...
מוצפת מדי...
רק שכאן.. איתך...וקוראת...
ומחבקת חזק חזק...

שולחת המון המון אהבה..
 
זהו, אני נוסעת לבית חולים לראות אותה

דיברתי אתה בטלפון, אמרה לי לבוא, רק לקחת בחשבון שזה ייקח שעות כי יש שם יום מטורף. לא אכפת לי. אני לוקחת את החומר של המבחן ומתנחלת לה שם. בהצלחה לי.

והמון תודה לך, כבר לא ילדה, על העידוד.
 

levshavur

New member
לאור

שלום לך
אני מקווה בשבילך שפגשת את הרופאה ודיברת איתה. בהצלחה במבחן!
לבשה.
 
פגשתי אותה

ישבתי שם ארבע שעות, למעלה מ-10 מטופלים, היא חזרה מחופשת מחלה, טיפלה בחולים של עוד 2 רופאים שחולים בעצמם, ולא נשאר לה זמן. היא שלחה שני חולים שלה בלית ברירה לרופא אחר, ואיתי היא דיברה עם המפתח בדלת, האחרונה, בחצי ריצה. זה אמנם יותר טוב מכלום, אבל זה גרם לי להתפרק שם לחתיכות לגמרי. בכיתי בהיסטריה וכל מה שהיא יכלה לעשות זה לתת לי הרבה טישו ולרשום לי מכתב של חופשת מחלה לאוניברסיטה, שלא אצטרך להיבחן מחר.

היא עובדת עכשיו רק יומיים בשבוע (במקום 5) וזה אומר שנותנים לה תורים של 10 דקות למטופל, כשבפועל היא מקדישה 20 דקות - חצי שעה למטופל, ולמטופלים חדשים אפילו יותר. והתורים אליה באמת לסוף מרץ. אמרתי לה שאני לא עומדת בזה. רעדתי כולי מהבכי ומתחושה של חוסר אונים. היא לא יכלה להישאר אתי עוד. הציעה לי להתאשפז (לא רציתי) ובסוף סיכמנו שאתקשר אליה ביום שני בבוקר (רק אז היא תהיה שם שוב). לא יודעת מה זה יעזור, אבל אני אתקשר.

ישבתי שם אחרי שהיא הלכה ובכיתי בלי הפסקה ב"לובי". התקשרתי למנהלת השיקום שלי (של הדיור המוגן) והיא עודדה אותי קצת. אין לי כוחות, אנשים, אין לי כוחות. הבכי מתיש אותי. המבחן מתיש אותי. אני לא יודעת מה נכון לעשות, להיבחן או לדחות את המבחן לסמסטר הבא (שאז אלמד כבר משהו אחר ואהיה לחוצה גם בגלל הקורס הבא). אני לא יודעת את המדיניות של ביטולים ודחיות, ואין לי זמן וכוח להתחיל לחפש את זה עכשיו באתר שלהם.

וחזרתי להשתמש באוכל שאסור לי לגעת בו. אפילו לא בא לי עליו, אני יודעת שזה ישמין אותי ואסור לי להשמין אפילו גרם, אני יודעת שהטעם הוא לכל היותר נחמד לדקה או שתיים ואז אני סתם אוכלת בלי הכרה את מה שנשאר. ונשארת רעבה, כי זה לא משביע. אבל זה מה שיש עכשיו, ואחרי המבחן אני אתאפס על עצמי מחדש.

קשה לי בלי שום תמיכה. לא שיקום, לא OA, כלום. מרגישה שאין לי כלום. יודעת שזה לא נכון, אבל ככה אני מרגישה. וריק לי בלב. ובחנות של החומרים הרדיו ניגן שיר שמכאיב לי בנימים הכי דקים של הנפש, שיר ששמעתי בגיל 7 בפעם הראשונה, בתקופה שההורים שלי טסו עם אחי לחו"ל והשאירו אותי לבד עם אחותי. חשבתי שהם לא יחזרו לעולם. לא היה לי ממד זמן ופרספקטיבה של אדם בוגר, והרגשתי (לא בפעם הראשונה) שאני עומדת למות. חרדת נטישה איומה. אחותי גם פגעה בי מאוד בשבועות האלה (היא גם הייתה מקסימה חוץ מההתעללות. קשה לי לשים את הגבול ולמקם, אני לא מצליחה להבין איך בן אדם אחד הוא גם וגם).

אני חייבת לכתוב הודעה בפורום של הקורס, למקרה שכן אגש למבחן מחר (ואני מאמינה שאני אגש, הלימודים שומרים לי על השפיות).

אז תודה לכל מי שכתבה לי, ממש עזרתן לי, תודה שאתן אתי, כשמרגיש לי שאף אחד אחר כבר לא (ושוב, אני יודעת שזה לא לגמרי נכון, אבל זאת התחושה שלי כרגע).

ואני רק רוצה לראות את הרופאה שלי שוב. להרבה זמן. לא כמו היום.

והלב שלי מרוסק.

ורע לי כל כך (קר לי בתוך הגוף, לא יודעת להסביר. קר במקום שרוצים בו חיבוק. מישהו מבין?)
 

levshavur

New member
אור

שלום לך
אני חושבת שטוב שתיגשי למבחן אם את מסוגלת, מקסימום אם יהיה ציון רע תוכלי להגיד שהיית חולה ולבקש מועד ב'
בהצלחה!!!
לבשה.
 
אני בבית חולים

הגעתי להתנחל מול הדלת שלה. יש יותר מ-10 אנשים בתור ואני מרגישה רע כל כך. הלוואי שיכולתי להיות... לא יודעת מה, אבל מה שאני לא. לא נזקקת כל כך, לא חלשה ומתפרקת כל כך. מזמן לא היה לי עד כדי כך כמו בשבועות האחרונים ובפרט ביומיים-שלושה האחרונים.

הבאתי לפה את החומר של המבחן, נראה אם אצליח ללמוד קצת...
 
אור,

אין שום דבר רע בלהיות זקוק (למרות שאני מבינה את מה שאת אומרת). להיפך; צריך להיות אדם מאד מיוחד ומלא כוחות בשביל להודות בצורך בעזרה. אני שמחה שהתקשרת ונסעת לבית החולים וגאה בך על זה. מקווה שהיא תצליח לעזור לך.

(ונפתח איזה דיון על איך זה מרגיש להיות כל כך זקוק? נראה לי שאת לא לבד עם התחושות האלה ושיש מקום לדבר עליהן, גם אם עכשיו יותר דחוף במקרה שלך לעשות דברים אחרים, כמו, לראות את הפסיכיאטרית).

מחבקת.
 
אני לא רוצה לפתוח שרשור כזה עכשיו

אני מרגישה שהתהום מדגדגת לי ברגליים. צריך לדון בזה. חשוב לדון בזה. אני לא מסוגלת לדון בזה עכשיו. לא במסגרת שרשור דיון, בכל אופן. זה כואב. זה צורח. אייי.
ותודה. וחיבוק.
 

Blackbird fly

New member
מקווה לטוב בשבילך

תעדכני אותנו אם תרגישי שזה מתאים לך.
וזה בסדר להיות נזקקת. אני אספר לך שאת לא היחידה וכותבת לך אחת שנזקקת בערך כל החיים שלה. אז מבינה.
בינתיים עוד חיבוק.
(ובהצלחה במבחן, למרות שזה לא ממש בראש סדר העדיפויות כרגע)
 
אלוהים, רעעעעעעעעעע לי



עשה שייגמר (הכאב הזה) כי לא נותר בי כוח...

אני עדיין בבי"ח, כותבת מהנייד, אעדכן מהבית יותר מאוחר.
 
אני כבר לא בבי"ח, חזרתי הביתה

הייתי אצל הפסיכיאטרית, או יותר נכון בחדר ההמתנה שלה.
מה כואב לי? הנפש.
תודה על ההתעניינות. חיבוק.
 
למעלה