פגשתי אותה
ישבתי שם ארבע שעות, למעלה מ-10 מטופלים, היא חזרה מחופשת מחלה, טיפלה בחולים של עוד 2 רופאים שחולים בעצמם, ולא נשאר לה זמן. היא שלחה שני חולים שלה בלית ברירה לרופא אחר, ואיתי היא דיברה עם המפתח בדלת, האחרונה, בחצי ריצה. זה אמנם יותר טוב מכלום, אבל זה גרם לי להתפרק שם לחתיכות לגמרי. בכיתי בהיסטריה וכל מה שהיא יכלה לעשות זה לתת לי הרבה טישו ולרשום לי מכתב של חופשת מחלה לאוניברסיטה, שלא אצטרך להיבחן מחר.
היא עובדת עכשיו רק יומיים בשבוע (במקום 5) וזה אומר שנותנים לה תורים של 10 דקות למטופל, כשבפועל היא מקדישה 20 דקות - חצי שעה למטופל, ולמטופלים חדשים אפילו יותר. והתורים אליה באמת לסוף מרץ. אמרתי לה שאני לא עומדת בזה. רעדתי כולי מהבכי ומתחושה של חוסר אונים. היא לא יכלה להישאר אתי עוד. הציעה לי להתאשפז (לא רציתי) ובסוף סיכמנו שאתקשר אליה ביום שני בבוקר (רק אז היא תהיה שם שוב). לא יודעת מה זה יעזור, אבל אני אתקשר.
ישבתי שם אחרי שהיא הלכה ובכיתי בלי הפסקה ב"לובי". התקשרתי למנהלת השיקום שלי (של הדיור המוגן) והיא עודדה אותי קצת. אין לי כוחות, אנשים, אין לי כוחות. הבכי מתיש אותי. המבחן מתיש אותי. אני לא יודעת מה נכון לעשות, להיבחן או לדחות את המבחן לסמסטר הבא (שאז אלמד כבר משהו אחר ואהיה לחוצה גם בגלל הקורס הבא). אני לא יודעת את המדיניות של ביטולים ודחיות, ואין לי זמן וכוח להתחיל לחפש את זה עכשיו באתר שלהם.
וחזרתי להשתמש באוכל שאסור לי לגעת בו. אפילו לא בא לי עליו, אני יודעת שזה ישמין אותי ואסור לי להשמין אפילו גרם, אני יודעת שהטעם הוא לכל היותר נחמד לדקה או שתיים ואז אני סתם אוכלת בלי הכרה את מה שנשאר. ונשארת רעבה, כי זה לא משביע. אבל זה מה שיש עכשיו, ואחרי המבחן אני אתאפס על עצמי מחדש.
קשה לי בלי שום תמיכה. לא שיקום, לא OA, כלום. מרגישה שאין לי כלום. יודעת שזה לא נכון, אבל ככה אני מרגישה. וריק לי בלב. ובחנות של החומרים הרדיו ניגן שיר שמכאיב לי בנימים הכי דקים של הנפש, שיר ששמעתי בגיל 7 בפעם הראשונה, בתקופה שההורים שלי טסו עם אחי לחו"ל והשאירו אותי לבד עם אחותי. חשבתי שהם לא יחזרו לעולם. לא היה לי ממד זמן ופרספקטיבה של אדם בוגר, והרגשתי (לא בפעם הראשונה) שאני עומדת למות. חרדת נטישה איומה. אחותי גם פגעה בי מאוד בשבועות האלה (היא גם הייתה מקסימה חוץ מההתעללות. קשה לי לשים את הגבול ולמקם, אני לא מצליחה להבין איך בן אדם אחד הוא גם וגם).
אני חייבת לכתוב הודעה בפורום של הקורס, למקרה שכן אגש למבחן מחר (ואני מאמינה שאני אגש, הלימודים שומרים לי על השפיות).
אז תודה לכל מי שכתבה לי, ממש עזרתן לי, תודה שאתן אתי, כשמרגיש לי שאף אחד אחר כבר לא (ושוב, אני יודעת שזה לא לגמרי נכון, אבל זאת התחושה שלי כרגע).
ואני רק רוצה לראות את הרופאה שלי שוב. להרבה זמן. לא כמו היום.
והלב שלי מרוסק.
ורע לי כל כך (קר לי בתוך הגוף, לא יודעת להסביר. קר במקום שרוצים בו חיבוק. מישהו מבין?)
