עדיין מתלבטת...
שלום לכולם, ללא ספק לא חסכתם ממני תגובות... חלקכם מרגישים שחסר לכם מידע כדי לתת עצה ממשית ועם זאת רובכם מרגישים שאני "האיש הרע". כנראה חשוב לספר שפגשתי את בן זוגי אחרי ששנינו יצאנו ממערכות יחסים ארוכות ופוגעניות, שנינו הרגשנו נחמה גדולה שמצאנו אחד את השני - לראשונה הייתה תחושה חיובית באוויר, משיכה מנטלית וגם מינית. זה הרגיש נכון ולכן גם כנראה התקדם כל כך מהר. עד שפגשתי אותו הייתי מאוד פעילה מינית ומאוד נהניתי ממין ולרגע לא חשבתי שזה יעמוד בדרכינו ל"אושר"... עד ששכבנו וכבר בפעמים הראשונות הרגשתי את הפער בין הצרכים שלנו ובעיקר את הפער בין מה שהוא מחוץ למיטה ובין מה שהוא במיטה. היום אני מבינה שהייתי תמימה כשחשבתי שזה יעבור, יפתר בעצמו. ניסינו אפילו ללכת ליעוץ עוד לפני שנישאנו ויצאנו מהפגישה מגכחים כי היועצת דיברה על נושאים ושטוויות שבכלל לא היו רלוונטיים - היא התעקשה להסביר במשך קרוב לשעתיים את ההבדלים בין גבר לאישה ועל הצורך לקיים יחסים גם אם לא כל כך רוצים כי בהמשך הרצון יגיע. אני ישבתי שם ונחנקתי כי כל הזמן נזכרתי באקסים המיניים המהנים שהיו לי ולא יכולתי לדבר עליהם עם בן זוגי (כדי שלא יפגע). הוא מצדו הרגיש היא נקטה בגישה פשטנית ולא מועילה עבורנו. הקשים הכלכליים, מחסור הזמן, חוסר אמון ביעוץ אחרי הפגישה הזו וכנראה גם הימנעות מהנושא הובילו לכך שלא הגענו ליעוץ נוסף. מצאנו את עצמנו מדברים על הבעיה כל מספר חודשים אבל הדיבורים לא הובילו לשום מקום ועם הזמן התרחקנו עוד ועוד והגענו להיום. הסיבה שאני מרגישה כל כך עצובה ופגועה נעוצה בהבנה העמוקה שזה אדם שמכיר אותי טוב מכולם (למרות הקשיים היינו מאוד קרובים ופתוחים) והוא שוב ושוב בוחר לעשות מעשים הרסניים שהוא יודע מה ההשלכות והפגיעה שלהם. עם כל הקושי לא הרשיתי לעצמי להרחיק למחוזות שהוא הרשה לעצמו וזה כשהוא בעצמו יודע מה התחושה (הוא חווה בגידתה ויודע כמה זה כואב). כן, ללא ספק, אני לא טלית שכולה תכלת ולי יש תחושת אחריות גדולה על האופן שבו דברים התגלגלו. כן, היה חשוב, בדיעבד, לחלוק איתו את הפער הרב בין המיניות והתשוקה שלו לבין אלה שחוויתי, אבל הרצון לא לפגוע בו גבר - הרגשתי שמגילוי כזה לא יצמח פתרון והוא רק יפגע בו ללא תקנה. אני באמת אהבתי אותו כשהתחתני איתו וקיוויתי שהבעיות יפתרו עם הזמן. הזמן עבר והבעיות רק התעצמו ועכשיו אני כאן, תוהה איך להמשיך.
שלום לכולם, ללא ספק לא חסכתם ממני תגובות... חלקכם מרגישים שחסר לכם מידע כדי לתת עצה ממשית ועם זאת רובכם מרגישים שאני "האיש הרע". כנראה חשוב לספר שפגשתי את בן זוגי אחרי ששנינו יצאנו ממערכות יחסים ארוכות ופוגעניות, שנינו הרגשנו נחמה גדולה שמצאנו אחד את השני - לראשונה הייתה תחושה חיובית באוויר, משיכה מנטלית וגם מינית. זה הרגיש נכון ולכן גם כנראה התקדם כל כך מהר. עד שפגשתי אותו הייתי מאוד פעילה מינית ומאוד נהניתי ממין ולרגע לא חשבתי שזה יעמוד בדרכינו ל"אושר"... עד ששכבנו וכבר בפעמים הראשונות הרגשתי את הפער בין הצרכים שלנו ובעיקר את הפער בין מה שהוא מחוץ למיטה ובין מה שהוא במיטה. היום אני מבינה שהייתי תמימה כשחשבתי שזה יעבור, יפתר בעצמו. ניסינו אפילו ללכת ליעוץ עוד לפני שנישאנו ויצאנו מהפגישה מגכחים כי היועצת דיברה על נושאים ושטוויות שבכלל לא היו רלוונטיים - היא התעקשה להסביר במשך קרוב לשעתיים את ההבדלים בין גבר לאישה ועל הצורך לקיים יחסים גם אם לא כל כך רוצים כי בהמשך הרצון יגיע. אני ישבתי שם ונחנקתי כי כל הזמן נזכרתי באקסים המיניים המהנים שהיו לי ולא יכולתי לדבר עליהם עם בן זוגי (כדי שלא יפגע). הוא מצדו הרגיש היא נקטה בגישה פשטנית ולא מועילה עבורנו. הקשים הכלכליים, מחסור הזמן, חוסר אמון ביעוץ אחרי הפגישה הזו וכנראה גם הימנעות מהנושא הובילו לכך שלא הגענו ליעוץ נוסף. מצאנו את עצמנו מדברים על הבעיה כל מספר חודשים אבל הדיבורים לא הובילו לשום מקום ועם הזמן התרחקנו עוד ועוד והגענו להיום. הסיבה שאני מרגישה כל כך עצובה ופגועה נעוצה בהבנה העמוקה שזה אדם שמכיר אותי טוב מכולם (למרות הקשיים היינו מאוד קרובים ופתוחים) והוא שוב ושוב בוחר לעשות מעשים הרסניים שהוא יודע מה ההשלכות והפגיעה שלהם. עם כל הקושי לא הרשיתי לעצמי להרחיק למחוזות שהוא הרשה לעצמו וזה כשהוא בעצמו יודע מה התחושה (הוא חווה בגידתה ויודע כמה זה כואב). כן, ללא ספק, אני לא טלית שכולה תכלת ולי יש תחושת אחריות גדולה על האופן שבו דברים התגלגלו. כן, היה חשוב, בדיעבד, לחלוק איתו את הפער הרב בין המיניות והתשוקה שלו לבין אלה שחוויתי, אבל הרצון לא לפגוע בו גבר - הרגשתי שמגילוי כזה לא יצמח פתרון והוא רק יפגע בו ללא תקנה. אני באמת אהבתי אותו כשהתחתני איתו וקיוויתי שהבעיות יפתרו עם הזמן. הזמן עבר והבעיות רק התעצמו ועכשיו אני כאן, תוהה איך להמשיך.