עברה שנה.
שנה ושלושה ימים, ליתר דיוק, מאז שחתמתי על טופס האימוץ ולקחתי את סאן ביום קיץ לוהט עם אופניים ביד השניה לבית האומן שגייסתי לה. בגלל כל המבחנים לא הייתה לי הזדמנות לבדוק מה התאריך המדויק על הטופס, רק זכרתי שזה מתישהו ביולי. רק עכשיו באמצע לימודים למבחן משעמם במיוחד בביוכימיה, החלטתי לבדוק - והנה, זה באמת קרה, המילה הגדולה הזאת "שנה" - עברה. והיא עדיין אצלי. והיא לא המשיכה להתגלגל בין בתים. והיא בריאה. ושמחה. וטוב לנו יחד, למרות כל מה שאמרו לי בחודשים הקשים. "למה לשמור כלב שהורס? תחזירי אותה". לך תסביר שהבטחתי לה ביום שלקחתי אותה מהמכלאה ההיא, הבטחתי לה שבחיים לא תצטרך לחזור לשם. אפילו את העיקור עשינו במקום אחר. חשבתי שהיא לא תבחין בהבדל, שתחשוב שלוקחים אותה לטיול ארוך במיוחד, כשלקחתי אותה לבית האומן. אבל היא ידעה. היה לה ברור שאימצו אותה, והיא הסתכלה עלי בכזה מבט מאמין (וזה לא שלא הכרתי אותה - הוצאתי אותה להרבה טיולים בצב"ח, אבל היא אף פעם לא הסתכלה עלי ככה), שהבטחתי לה, למרות שידעתי שאולי הזוג האומן לא יסתדר ומחר היא חוזרת למכלאה. בערב הם באמת התקשרו לומר לי שהם קצת נבהלו ושנראה בבוקר, ואני ביליתי את הלילה בדמעות, אבל היא ידעה איך לשחק את המשחק והתנהגה למופת, כך לשמחרת הלכתי לחתום על הניירת. כמה בלאגנים מאז: השלשולים הלא מוסברים שפסקו רק לאחר חודשים ברגע שהתחלתי להקפיד על משמעת, ההרס, הנעליים שכל כך אהבתי ושהיא אכלה, הנסיעות, המלחמה בצפון וכמה שאמא פחדה ממנה בהתחלה כשהיא ראתה כמה היא גדולה. ואני הראשונה במשפחה שיש לה כלב, ואני לבד במערכה. כמעט לבד - אנשים טובים בפורום הזה תרמו לי המון, ובלי העצות הטובות שקיבלתי פה, ספק אם היינו מצליחות. בתור אדם שהחופש חשוב לו, הכלבה הזו היא הקרבה מאוד גדולה בשבילי במידה מסוימת. עד היום, לפעמים כשהיא נעלמת מאחורי איזו דיונה בים, או איזה שיח בפארק הכרמל, אני פתאום מדמיינת שאין סאן. שאף פעם לא הייתה לי כלבה, שהכל היה חלום ושאיך יכול להיות שיהיה לי כלב אי פעם, כשזה הרי לא קרה במשך 24 שנים. התחושה הראשונה שתרגיל דמיון כזה מעלה בי, היא הקלה. אני לא מחוייבת לאף אחד ל-15 שנים הבאות, אני חופשיה. אבל אני יודעת בעוד שניה היא תגיח מאחורי הדיונה ההיא, ותרוץ אלי עם חיוך ענק מרוח לה על הפנים, ותהיה כל כך יפה ואוהבת, ואני לא אדע איך חייתי עד עכשיו בלעדיה. היא חלום שהתגשם.
שנה ושלושה ימים, ליתר דיוק, מאז שחתמתי על טופס האימוץ ולקחתי את סאן ביום קיץ לוהט עם אופניים ביד השניה לבית האומן שגייסתי לה. בגלל כל המבחנים לא הייתה לי הזדמנות לבדוק מה התאריך המדויק על הטופס, רק זכרתי שזה מתישהו ביולי. רק עכשיו באמצע לימודים למבחן משעמם במיוחד בביוכימיה, החלטתי לבדוק - והנה, זה באמת קרה, המילה הגדולה הזאת "שנה" - עברה. והיא עדיין אצלי. והיא לא המשיכה להתגלגל בין בתים. והיא בריאה. ושמחה. וטוב לנו יחד, למרות כל מה שאמרו לי בחודשים הקשים. "למה לשמור כלב שהורס? תחזירי אותה". לך תסביר שהבטחתי לה ביום שלקחתי אותה מהמכלאה ההיא, הבטחתי לה שבחיים לא תצטרך לחזור לשם. אפילו את העיקור עשינו במקום אחר. חשבתי שהיא לא תבחין בהבדל, שתחשוב שלוקחים אותה לטיול ארוך במיוחד, כשלקחתי אותה לבית האומן. אבל היא ידעה. היה לה ברור שאימצו אותה, והיא הסתכלה עלי בכזה מבט מאמין (וזה לא שלא הכרתי אותה - הוצאתי אותה להרבה טיולים בצב"ח, אבל היא אף פעם לא הסתכלה עלי ככה), שהבטחתי לה, למרות שידעתי שאולי הזוג האומן לא יסתדר ומחר היא חוזרת למכלאה. בערב הם באמת התקשרו לומר לי שהם קצת נבהלו ושנראה בבוקר, ואני ביליתי את הלילה בדמעות, אבל היא ידעה איך לשחק את המשחק והתנהגה למופת, כך לשמחרת הלכתי לחתום על הניירת. כמה בלאגנים מאז: השלשולים הלא מוסברים שפסקו רק לאחר חודשים ברגע שהתחלתי להקפיד על משמעת, ההרס, הנעליים שכל כך אהבתי ושהיא אכלה, הנסיעות, המלחמה בצפון וכמה שאמא פחדה ממנה בהתחלה כשהיא ראתה כמה היא גדולה. ואני הראשונה במשפחה שיש לה כלב, ואני לבד במערכה. כמעט לבד - אנשים טובים בפורום הזה תרמו לי המון, ובלי העצות הטובות שקיבלתי פה, ספק אם היינו מצליחות. בתור אדם שהחופש חשוב לו, הכלבה הזו היא הקרבה מאוד גדולה בשבילי במידה מסוימת. עד היום, לפעמים כשהיא נעלמת מאחורי איזו דיונה בים, או איזה שיח בפארק הכרמל, אני פתאום מדמיינת שאין סאן. שאף פעם לא הייתה לי כלבה, שהכל היה חלום ושאיך יכול להיות שיהיה לי כלב אי פעם, כשזה הרי לא קרה במשך 24 שנים. התחושה הראשונה שתרגיל דמיון כזה מעלה בי, היא הקלה. אני לא מחוייבת לאף אחד ל-15 שנים הבאות, אני חופשיה. אבל אני יודעת בעוד שניה היא תגיח מאחורי הדיונה ההיא, ותרוץ אלי עם חיוך ענק מרוח לה על הפנים, ותהיה כל כך יפה ואוהבת, ואני לא אדע איך חייתי עד עכשיו בלעדיה. היא חלום שהתגשם.
