ההלכה מבזה נשים ואין הסתייגות בריש גלי.
הנה הודעה קודמת שלי בעניין. שום הדברות ושום הסבר ,לא יכול למחוק את הרוע מהדברים. אני רק מקווה שהטיעון המגוחך כי "הכל הוצא מהקשרו", לא יהווה את ההסבר לדברים. 1) אשה עצלנית היא ואין ראוי לסמוך עליה במצוות (כמו בדיקת חמץ) – כתבו התוספות מסכת פסחים דף ד עמוד ב: "מכל מקום אי הוי מדאורייתא (בדיקת חמץ) לא מהימנינן להו (לא היינו מאמינים לנשים) משום דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול כדמוכח בירושלמי שמפרש מפני שנשים עצלניות", ובש"ך יורה דעה סימן קכז ס"ק ל הרחיב את אי נאמנותה של האישה לכל דבר שטעון טירחה יתירה: "דבר שיש בו טרחא אין הנשים נאמנות, דנשים עצלניות הן כדכתבו התוספות (שם). 2) בשעת סכנת מוות – חייבים להציל האיש קודם לאשה! שולחן ערוך יורה דעה סימן רנב סעיף ח: "ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר, הצלת האיש קודם" 3) אין ללמד את הנשים תורה משום הפקרות מינית! סוטה דף כא עמוד ב': "ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות". ופרש"י: "שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע", והרמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יג: "כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות. עפ"י רש"י, שמתוך לימוד התורה תלמד ערמומיות ותדע איך לבגוד בבעלה! ודומה שאין תירוץ מרושע יותר לאפליית הנשים בלימוד תורה מזה. 4) מוטב שישרפו דברי התורה ובלבד שלא ילמדו בהם הנשים – תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ג הלכה ד דף יט עמוד א: "מטורנה שאלה את רבי אלעזר מפני מה חטא אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות. אמר לה אין חכמתה של אשה אלא בפילכה". 5) אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום". מסכתות קטנות, מסכת דרך ארץ, פרק עריות, הלכה יג: "אל תרבה שיחה עם האשה שכל שיחתה של אשה אינה אלא דברי ניאופים". ובעניין זה ראה לעיל ס"ק . 6) זכרים תמיד עדיפים מנקבות – מסכת פסחים דף סה עמוד א: "ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות; אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות". ובמסכת סנהדרין דף ק עמוד ב: "בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה: בקטנותה – שמא תתפתה, בנערותה – שמא תזנה, בגרה – שמא לא תינשא, נישאת – שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה – שמא תעשה כשפים. הא רבנן נמי אמרוה: אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות". 7) אשה קלה להתפתות – קדושין פ ע"ב: "לא יתיחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים...מאי טעמא תנא דבי אליהו: הואיל ונשים דעתן קלות". פרש"י: "ושתיהן נוחות להתפתות [לגבר אחד]". רש"י (קהלת פרק ז, פסוק כח): "'שר עוד בקשה נפשי' – לבד אלה האמורים למעלה, שבקשתים ולא מצאתים – בקשה עוד נפשי כשרה בנשים ולא מצאתי כי כולן דעתן קלה עליהן". 8) אשה פטפטנית – קידושין דף מט עמוד ב: "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם; תשעה נטלו נשים". השומע בעצת אשה יורש גהינום – בבא מציעא דף נט עמוד א: "ואמר רב: כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם". 9) לעומת ברכת הגבר "ברוך שלא עשני אשה" מברכת האשה בשפלות ובנחיתות "ברוך שעשני כרצונו". ספר אבודרהם, ברכות השחר: "שלא עשני אשה – מפני שאינה מצווה במצות עשה שהזמן גרמא כמו שפירשנו בהקדמת הספר הזה. האיש דומה לפועל שנכנס לשדה חבירו ונטעה ברשות. והאשה דומה לנכנס שלא ברשות. ועוד שאימת בעלה עליה ואינה יכולה לקיים אפילו מה שנצטוית. והנשים במקום 'שלא עשני אשה' נוהגות לברך 'ברוך שעשני כרצונו' כמי שמצדיק את הדין על הרעה הבאה עליו". 10) ולענין ירושת האישה את בעלה כתב הרמב"ם הלכות נחלות פרק א הלכה ח: "האשה אינה יורשת בעלה כלל והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים והוא קודם לכל בירושתה". וזו אחת מן האפליות הקשות שמופלית אשה בהלכה. אין האישה יורשת את בנה ובתה במדבר פרק כז, יא: "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה" כלומר,לאישה אין זכויות בנכסים משום סוג וכאלמנה היא תלויה בצדקות ונותרת חסרת כל. 11) האשה משועבדת לבעל לתשמיש המיטה כל זמן שהוא רוצה, שלא כחיוב הבעל שהוא בזמנים מוגדרים. כמבואר בשו"ת חתם סופר חלק ז סימן כה: "שהוא מוכר עצמו ומשעבד גופו לשיעבודים ידועים בשאר כסות ועונה, וחלף זה היא מכורה ומשועבדת לו לתשמיש מן התורה" . בשו"ת אגרות משה חלק או"ח ד' סימן עה: "משמע שהאשה משועבדת להבעל לתשמיש בכל זמן שרוצה, אף שלא בזמן העונה אם היא בבריאותה; והבעל אינו מחוייב אלא בימי העונה שקבעו חכמים ובליל טבילה ובשעה שיוצא לדרך וכן כשהוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו" וכן משמע בר"ן בנדרים סוף פרק שני על פירוש הגמרא: "ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו [בעל שלא כדרך הטבע] אמר לה בתי תורה התירתך" וכתב הר"ן: "דכתיב כי יקח איש אשה שהיא לקוחה לו לעשות בה כל חפצו". 12) נשים דעתן קלה עליהן-תלמוד בבלי מסכת שבת דך לג עמוד ב' 13) הנשים הן לא בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן-במדבר רבה פרשה י' 14) רבנן אמרי ד' מידות נאמרו בנשים: גרגרניות,צייתניות(מהמילה לצותת לדברי אחרים,מתהוות לשמוע הכל), עצלניות וגם קנאיות. רבי יהודה בר נחמיה אמר אף רגזניות ודברניות. רבי לוי אף אמר גנביות ויצאניות. בראשית רבא פרשה מה. 15) בעל שולחן ערוך קובע: יש להזהר שלא ילך איש בין שתי נשים ולא בין שני כלבים או שני חזירים וכן לא יניחו אנשים שתלך בינהם אישה או כלב או חזיר. הוסיף על כך עובדיה יוסף ואמר :"גבר המתהלך בין שתי נשים כאילו התהלך בין שני חזירים". 16) לאישה תכונות מוסר לקוי."לא תרבה שיחה עם אישה שכל שיחתה דברי ניאופים שסופך לבוא לידי ניאוף.ד"א א'. 17) חכמי התלמוד נהגו לדבר בזלזול ובלעג לנשים אפילו לאלה שהגיעו לדרגת נבואה – דבורה הנביאה וחולדה הנביאה - הכפישו אותן וטענו שאין לתת לנשים כבוד ושמותיהן מאוסים; "דבורה" שם של חרק, ו"חולדה" שם של מכרסם. כך גם על אביגיל הנביאה בעודה נשואה, טענו חכמים, שרמזה לדוד המלך שיישא אותה. וכך פירשו את דבריה לדוד מהכתוב: "הֵיטִב ה' לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ" - אמר רב נחמן: היינו דאמרי אינשי: איתתא בהדי שותא פילכא". [תרגום: פתגם עממי של אנשים האומר: אישה תוך כדי שיחתה טווה בצמר, שמשמעותו; אישה תוך כדי שיחה דואגת לעצמה. כך אביגיל תוך כדי שיחתה עם דוד רמזה לו שישאנה לכשימות בעלה] (מגילה יד ע"ב). לכן גם תיארו אותן בצורה מבישה: " אשה חמת מלא צואה, ופיה מלא דם - והכל רצין אחריה" (שבת קנב ע"א) . אני יכולה להביא עשרות רבות של ציטוטים מן הסוג הזה,ממש עשרות רבות. למשל שנשים מסריחות ולכן הן שמות על עצמן בושם,שהן לא יודעות לנקות את ישבנן לאחר שחירבנו ועוד ועוד... האם אני כאישה אמורה להעריץ או להעריך אנשים שזו דעתם על נשים? מה יעזור רב חביב שמייעץ לי להתעלם מזה? הריח זו דעת "החכמים" שבעצתם עלי לשמוע ובדרכם עלי ללכת.
