סתם....

[סתם אחת היחידה]

סתם....

אני מתחילה את המכתב ללא ידיעה למי הוא עומד להיכתב כלל... אולי לאבא... שנפטר לפני 5 שנים.. אולי... לאמא השניה שנפטרה בידיוק לפני 5 ימים... או אולי... למישהו שלא שווה להיות מישהו... אני מטילת לי בין... חיי... לחיי אחרים... אף פעם לא קינאתי ... אף לא הבטתי כמה טוב לאחר ולי קצת פחות... אך הפעם... בידיוק עכשיו... הכול עומד להתפרץ... פתאום הכול כול כך קשה לי... לתת נשימה עמוקה ולהמשיך לחיות... לתת חיוך לילד קטן שיושב עם עינים בוכיות... להקשיב לאדם שזקוק לשמיעה... לאהוב... את האנשים שאוהבים אותי... אני לא מסוגלת אני מרגישה כמו חצי משותקת... מבחינת הלב... מביטה בזאת... שיש לה אבא... מביטה במי שלידי שיש לו קצת יותר... ואז רואה את מי שיש לו פחות... מגעיל אותי לקנאת ... מגעיל אותי לא להצליח לאהוב... אני לא מסוגלת לחיות כך... בא לי פשוט לומר שלום לעולם.... אך לא... לא כי יש לי אמא ... אמא יקרה... שתפקידי לשמור עליה ... מכול רע... סליחה פשוט ההיתי חיבת להוציא החוצה

 

[ה מוזה]

ואולי כתבת לעצמך..

הזכרת לי שיחה ביני לבין חברה קרובה לפני הרבה מאוד זמן .. חברות שמשתפות ואוהבות ועם זאת כל אחת והעולם הפנימי שלה והחיים שלה , היום יום ,הדברים הקטנים ,הדברים הגדולים ובין שיחה לשיחה עלתה יום אחד שיחה שהשאירה אותי נדהמת היא בשיא הפשטות אמרה לי "אני מקנאה בך " ואני ..הבטתי בה וענית לה .. "ואני מקנאה בך " ואז הבנתי , שתינו הבנו - מה שנראה נוצץ אצל האחר הוא לאוו דווקא כך ולכל אחד מאיתנו יש את הרגעים האלו שכל כך רוצים להחליף חיים .. כמו בסיפור של הנסיך ובן הכפר העני שהחליפו תפקידים יש את הרגעים שבהם מה שיש לנו נראה חסר ערך וכל מה שצריך זה לסובב מעט את התמונה או פשוט להביט בה מכיוון שונה כפי שסיימת את מכתבך "כי יש לי אמא ... אמא יקרה... מקווה שהוקל לך מעט אחרי שכתבת כאן אנושי להביט על מה שחסר לנו בחיים דרך הראיה הזו של מה שחסר אפשר יותר להעריך את מה - שיש - גם אם צריך זכוכית מגדלת להבחין ולהעריך את הדמעה הטובה השקופה ..