סתם.........

נוגה 1234

New member
סתם.........

זה לא כזה חשוב.......... סתם.......... הצלחתי אתמול לא להקיא...... אבל אז בערב קרה משו והתחלתי לבכות והסתכלתי במראה והתחלתי לחתוך ולבכות ושמעתי שוב הכל מחדש את כל מה שאבא היה אומר לי שאני שמנה ,כמה אני אוכלת, שאני לא אעבור בדלת,שאני פסיכית, שאני אהיה שמנה כמו נהג משאית... אני כבר לא יודעת מה יותר טוב.............. להקיא או לפגוע............ ואני לא רוצה שזה יהיה ככה....... אחרי זה אמרתי לעצמי שאעשה צום היום אבל אפילו בזה לא עמדתי...... החלטתי שאני רוצה להשתנות. באמת החלטתי שאני רוצה.......
אז בצהרים ניסיתי לאכול....אבל אז הקאתי...... וכל פעם מחדש הבטחתי לעצמי שזאת תהיה הפעם האחרונה..... כבר שכחתי מה זה לאכול נורמאלי.... כלכך שנאתי את עצמי אחרי שאכלתי...... אני מפחדת שכל פעם אני רק הורסת את עצמי יותר ויותר...... פשוט רע לי............ אני כבר מפחדת שכולם מסביבי מתחילים להתייאש מימני, אפילו הדיאטנית כבר הפסיקה לתת לי משימות, חוץ מהרישום.... ואני לא רוצה....אני לא רוצה להתייאש, לוותר על עצמי........
והמנהלת של המחלקת אשפוז התקשרה אל ההורים לקבוע פגישה... אבל הם אמרו לה שהם לא רוצים, כי הם ממש לא הולכים לאשפז אותי, אז שאין בכלל טעם.... ובזה זה נגמר...... סליחה שאני סתם חופרת............
 
טריגר בהודעה שמעליי


נוגה, אנא סמני טריגר בהודעות שייתכן שלמישהו יהיה קשה מאוד לקרוא, בטח כשאת מדברת על פגיעה עצמית כל כך קשה.

אני חושבת שאת צריכה לערב מישהו מחוץ למשפחה או קרוב משפחה שאינו אחד ההורים. מה שההורים שלך עושים גובל בחוסר אחריות פלילי. אולי צריך להפקיע מהם את האפוטרופסות עלייך ולאשפז אותך בכל זאת. אני לא יודעת איך עושים את זה, אבל מקווה שתמצאי מישהו מבוגר אחראי שאפשר לסמוך עליו שידבר עם ההורים שלך וישכנע אותם או שאפילו תפני לאל"י או לער"ן ותבקשי שינחו אותך מה לעשות. המצב הזה בלתי נסבל ומישהו צריך לשים להורים שלך מראה מול הפרצוף. הבת שלהם הולכת ונגמרת והם עדיין לא מבינים את גודל האסון שהם יוצרים במו ידיהם בכך שהם לא מטפלים בך כראוי? זו פשוט הזנחה, אין לי מילה אחרת.
 

נוגה 1234

New member
סליחה..

לא ידעתי כמה ההודעה הייתה קשה.. פעם הבאה אכתוב שזה טריגר...
אני לא תמיד מסכימה עם מה שההורים שלי עושים, זה נכון. אבל אני לא חושבת שזה הזנחה או חוסר אחריות פלילי...
בכל מקרה, לא הייתי מעיזה לצאת ככה כנגדם.. חוצמיזה שיש להם תשיקולים שלהם, ואולי הם רואים דברים בצורה שונה, דברים שאני לא רואה...
אני בעצמי לא סגורה לגמרי על אשפוז... כאילו.. בהתחלה ממש התנגדתי.... אבל עכשיו אני רוצה שתהיה מסגרת, אפילו מוכנה שתהיה אינטנסיבית.. אבל לא רוצה שישללו ממני גם את כל מה שעושה לי טוב... כמו המוזיקה,החוגים, ובצפר.. זה אולי משו שאני מוכנה לשקול אותו, אבל רק בתיאורייה..... כאילו.. רציונלית, אני יודעת שעדיף לי אפילו להתאשפז מאשר להרוס את עצמי, להמשיך בזה... אבל אני עדיין רוצה לתת צ'אנס לזה שהדברים ישתפרו בלי, עדיין רוצה לשמור על כל הדברים שעושים לי טוב, זה משו שאני מוכנה לשקול אותו רק בתיאורייה......
אמא התחילה לברר לגבי מסגרות, ומחר יש לנו פגישה באיזה מרפאה.... אני ממש מקווה שהם יגידו שזה מתאים למסגרת הזאת..
 
נוגה,

אשפוז ייקח ממך את כל הדברים שעושים לך טוב לפרק זמן מוגבל. בזה את צודקת. אבל האלטרנטיבה - הפרעת אכילה - תקח ממך את כל הדברים האלה לתמיד. כי ככה ההפרעות האלה מתנהגות: הן הופכות אותך לצל של עצמך מהר ובלי שאת שמה לב בכלל. בסוף כל מה שיהיה לך זה עיסוקים סביב אוכל, צמצומים, הקאות ובסוף מוות. זה מה שאת רוצה? אני מנחשת שלא. זה סתם יהיה מאד מאד עצוב.

את נשמעת במצוקה נוראית. יש כאן יד מושטת, לא רק שלי. הלוואי שתלכי להורים שלך ותסבירי להם *עכשיו* כמה את צריכה מסגרת אינטנסיבית, ותערבי בזה גם מורה או דודה או יועצת שאת יכולה ללכת ולספר לה על המצב. יש מישהי כזאת בחיים שלך?

 

נוגה 1234

New member
היי

אני יודעת. רציונלית, אני יודעת. אני יודעת שעדיף לי להתאשפז מאשר להרוס את עצמי לאט. אבל אני ממשיכה איכשהו להאמין בתקווה הזאת שאולי הכל יסתדר בסוף, שאולי לא צריך אשפוז, שאולי אני עדיין יכולה לטפל בזה. לבד.
שמתי לב שכשאני לא אוכלת אני הרבה יותר מרוכזת. עייפה, אבל מרוכזת. ועם עייפות אני יכולה להתמודד....
מחר הייתה אמורה להיות לנו תפגישה עם המנהלת של המחלקה, אבל אני ביקשתי לדחות כי אני לא רוצה להפסיד בצפר.... וזה עוד שיעורי אמנות שאני כלכך אוהבת...... וההורים התחילו לבדוק גם מסגרות אחרות, שהם לא אשפוזיות.... ואפילו הייתה לנו פגישה באיזו מרפאה.. .ועדיין לא בטוח שהרופאה חושבת שזה מתאים למסגרת מרפאתית, אבל מצד שני היא גם לא שללה את זה ישר על ההתחלה....
סיפרתי לפני ממש מעט זמן לאיזה מורה אחת שאני בקשר טוב איתה על ההפרעה...... ובהתחלה היא ניסתה לעזור.... אבל אז היא הבינה שזה חמור מידי.... והיא כבר מפחדת, מפחדת לקחת על זה אחריות...... וזה קצת מאכזב, להרגיש שמתייאשים, שמוותרים עליך......
ועכשיו היא רוצה לדבר עם אמא......... ואני מתה מפחד..............
הרכזת אמרה לי שאני נעלמת. שאני מרזה מידי... אני מפחדת שהיא תשים לב.. לא רוצה שידעו..........
אם אני אוכלת ולא מקיאה אני פוגעת, אם אני לא פוגעת אני מקיאה, ואם אני לא מקיאה אז אני פשוט לא אוכלת.........
אבל אני כן מתפקדת........ אז הכל בסדר.........
(לא?)
 
לא.

את יודעת שלא, אחרת לא היית שואלת ככה. ממשיכים לתפקד עד שהגוף והנפש לא יכולים יותר. זה לא בסדר.
מחבקת אותך חזק חזק ומקווה שתתאשפזי, כמו שממליצים לך, ותבואי לכתוב פה בכל פעם שאת לא בטוחה אם זו ההחלטה הנכונה.
 

כמהאפשר

New member
אוי, שישמים יקרה..

כמה, כמה את צודקת.

הלוואי ויכלתי לדעת(אבל באמת לדעת. לא בהגיון, לא התיאוריה- אלא באמת לדעת) את הדברים הללו פעם..

את זה- ממשיכים לתפקד עד שהגוף והנפש לא יכולים יותר
ואת זה ש"לתת צ'אנס לזה שהדברים ישתפרו בלי" קיים אחד למליון, בוודאי לא כאשר כל הדברים הללו מתפתחים על רקע לא מתפקד כראוי(משפחתי) ולכן אין הרבה סיכוי שהם "ישתפרו/יתייצבו/יישמרו/יחלימו" ברקע כזה..
ואת זה ש"אשפוז ייקח ממך את כל הדברים שעושים לך טוב לפרק זמן מוגבל" וש"הפרעת אכילה - תקח ממך את כל הדברים האלה לתמיד."
אם כי- לא לגבי ה"צל של עצמך"- כי מהר מאוד כבר לא תזכרי מה זה ה"עצמך", מה זה צל, מה זה מה ומי נגד מי. כי הכל מתערבב כל כך. זמנים תקופות.. הכל מאבד מהצבע, הכל דוהה. הכל מוקצן. הכל גדול. הכל כבד.

ואת זה ש "כשאני לא אוכלת אני הרבה יותר מרוכזת. עייפה, אבל מרוכזת. ועם עייפות אני יכולה להתמודד...."- זה כל כך לא. זו כזאת אשליה.
וכל כך בולשיט וכל כך שקוף לכל מי שמהצד. רק אנחנו חושבות שאנחנו עובדות על כולם. מלבדנו.
אז אנחנו לא עובדות על איש. פשוט רובם שותקים.

ואת זה שכל שאר הדברים כ"כ מתמזערים כאשר החיים פשוט קורסים, לאט לאט. והנפש קורסת. וכל הדבר הזה הוא פשוט מערבולת טובענית. ותובענית. וצמאה לעוד ועוד ועוד ממך, בעיקר.

ושנכון- מה שנראה נורא מפחיד זה אשפוז, זה טיפול, זה להלקח לאנשהו.. ומנסים להתחמק כמה שאפשר, לחמוק ולהסביר ולתרץ ולהבטיח..
ולרגע לא חושבים- רגע, אבל למה? רגע, אני באמת, באמת באמת.. אני יכול בעצמי? אני יכול לבד?
ותכלס- למה צריך?
כי לא רואים את ה"אחרי". את מה שיהיה הלאה. ואז פתאום נצבים ב"הלאה" הזה. בכמה שנים אחרי. אפילו חצי שנה אחרי. וחושבים למה לא עשינו את הבחירה הזו אז.
ומאשימים את ההורים. ואת עצמנו. ואת כולם. כי מפחדים עוד יותר, הרבה יותר מ"אז". כי אז- היינו מפסידים את מה שממילא, עם הפרעת האכילה, לא באמת חווינו. כי ב"אז", אולי היינו בכל החוויות הללו פיזית, בגוף. אבל רדפנו רק אחר הבריחה הזו של הפרעות האכילה. ובפועל- חווינו רק אותה. והיה לנו אכפת בעיקר ובאמת רק ממנה.

אוף.
 

levshavur

New member
לאור (טריגר!!!)

שלום לך
אפשר להשיג אישפוז גם בלי הסכמת ההורים אם מישהו מבוגר פונה לפסיכיאטר המחוזי . אני לא יודעת בדיוק איך זה נעשה ומה הבירוקרטיה אבל כשהורים מזניחים טיפול בבת שלהם זה לא בסדר...

זה כמו להבדיל שאבא שלי החליט שהוא יישר לי את הגב והכריח אותי לשבת ליד שולחן האוכל עם ספרים עבים מתחת לבית השחי ולאכול ככה...בסוף בגיל 13 אימא שלי החליטה לקחת אותי לאורטופד והוא אמר לה למה לא באתם כשהיא הייתה בת 8-9 ? אז נשארתי עם גב עקום (זה לא בולט אבל קיים והגב שלי רגיש לכאב) מצטערת על התיאור הגרפי אבל לא יכולתי להתאפק...מקווה שלא העקתי יותר מדיי...
לבשה.
 

levshavur

New member
לאלומת האור

שלום לך
ההקשר שלי היה הזנחה מבחינת טיפול רפואי על ידיי ההורים זו האסוציאציה שעלתה לי...
לבשה
 

levshavur

New member
לאור

שלום לך
אני לא יודעת למה שמתי את ההודעה שלי מתחת לשלך אבל כשדיברו על הזנחה הורית בקטע של טיפול רפואי ,במקרה הזה שדיברו על אישפוז או טיפול אחר, אז זו האסוציאציה שעלתה לי על הזנחה בטיפול רפואי מצד הורים במקרה הזה ההורים שלי...
מקווה שעכשיו אני ברורה יותר
לבשה.
 
אבל איך אני קשורה להזנחה הורית בקטע של

טיפול רפואי? נכון, גם אצלי ההורים הזניחו טיפול רפואי, אבל מאיפה את יודעת את זה? לא כתבתי את זה כאן...
 

levshavur

New member
לאור

שלום לך
אני לא ידעתי לגבי מה שקרה לך רק שמשהו שכתבת גרם לי להגיב ככה אני לא יודעת לומר לך סיבה מדוייקת.
לבשה
 

simplistic

New member
מסכימה עם אלומת האור

מעלי.
למרות שאת מאוד צעירה, נדמה לי שאת יודעת יותר טוב מכל אחד אחר כרגע, מה מצבך, ושאת זקוקה לעזרה. את צריכה לעזור לעצמך. לפעמים המטלה הזו נוחתת עלינו מוקדם מאוד בחיים. חפשי עזרה ממקורות אחרים (מורה, הורים של חברה טובה, רופא, אחות) ותתעקשי על זה. הורים לא תמיד יודעים מה הכי טוב בשביל הילדים שלהם, עם כל הרצון הטוב נראה שזה גדול עליהם.
 

נוגה 1234

New member
simplistic

אני יכולה להבין למה ההורים כלכך מתנגדים לאשפוז.... לגבי חלק מהדברים אני אפילו מאוד מסכימה איתם.. אבל אפילו אני הייתי מוכנה לשמוע..
אני הרבה פעמים לא מסכימה איתם... אבל אולי הם רואים משהו שאני לא רואה, יש להם פרספקטיבה אחרת ואני כן סומכת על שיקול הדעת שלהם..
אמא ביררה לגבי מסגרות אחרות ,ומחר ישלנו פגישה עם מנהלת של איזו מרפאה... אני רק מקווה שהם לא יגידו שאני לא מתאימה למסגרת מרפאתית...
ובסוף הם הסכימו ואחרי שבוע של ריבים הם יקבעו פגישה עם המנהלת של המחלקה, רק לשמוע..
 

levshavur

New member
לנוגה

שלום לך
א אישפוז גם אם ההורים שלך לא מסכימים.. לאל"י יש צוות טוב אני מכירה אותם אישית (הפסיכולוגית הכי טובה שהייתה לי, חוץ מהפסיכיאטרית שלי הייתה שם ועזבתי כי היה לי קשה עם הנסיעות מירושלים לתל אביב
ודרך אגב אני לא חושבת שאת חופרת פשוט מתארת מצב לא תקין.
בכל אופן בבקשה תעדכני מה קורה איתך
לבשה



9.

















9
 

נוגה 1234

New member
לבשה..

סליחה שאני שואלת, אבל אל"י זה לא איזה ארגון לילדים שההורים שלהם מתעללים בהם?..
אני לא אלך לאשפוז נגד הדעה של ההורים שלי...... וגם אני בעצמי לא סגורה על אשפוז...
כאילו..... אני רוצה שהמצב ישתפר. אני רוצה מסגרת. אני מוכנה אפילו למסגרת אינטנסיבית. אבל אני עדיין לא מוכנה להתנתק מכל הדברים שעושים לי טוב, שזה מה שאשפוז יעשה.. לא מוכנה לוותר על החברות, המוזיקה, החוגים, האמנות, ועל בצפר.
אני יודעת רציונלית שעדיף לי להתאשפז מאשר להרוס את עצמי עד שאני אפגע לעצמי בלב ובמיתרי הקול. אני מבינה את זה. שכלית. אבל אני מבינה את זה רק בתיאורייה. ואני כן רוצה לתת צ'אנס לזה שהדברים ישתפרו.
האמנות והמוזיקה זה מה שמחזיק אותי איכשהו... כן אני ממש על הקצה, אני כבר תלוייה על קצה השערה, אבל עדיין כשאני שרה, או מנגנת, או בהרכבים או בסטודיו מציירת זה כאילו שהזמן עוצר מלכת כזה... זה מה שמשאיר אותי עוד איכשהו שפוייה. ואשפוז יגדע את הכל. מה גם שאני רוצה לנסות להשיג מוזיקאי מצטיין, מה שאומר שעכשיו כל כולי צריכה להיות במוזיקה.. ואשפוז יהרוס את הכל...
 

levshavur

New member
לנוגה

שלום לך
כן אל"י הוא אירגון שמטפל בילדים ונוער שעברו התעללות אבל גם הזנחה של לא לאפשר לבת שלהם ללכת לטיפול זה משהו ששווה לשאול עליו באל"י כי העובדה שההורים שלך לא מסכימים לאישפוז זה סוג של הזנחה..
אני יודעת כמה זה קשה לעזוב מוזיקה והחוגים כי האמנות (תאטרון, ציור ומוזיקה זה בבפנוכו שלי ועזרו לי להתמודד עם כל הסבל שעברתי בילדות וכנערה מתבגרת)
חוץ מיזה שחברים אמיתיים ישמרו איתך קשר בטלפון ואוליי אפילו יבואו לבקר...אני ינתיים שאין לך באמת ממה לפחד אני מניחה שמישהי יכולה להסביר לך מה קורה במחלקה לפני שאת נכנסת לשם...
לבשה.
 

נוגה 1234

New member
לבשה....

אני לא יודעת איך החברים ישמרו איתי על קשר בטלפון, אם אני לא רוצה שידעו. לא רוצה שאפחד ידע.
ואז יצא שלא יהיה לי תירוץ..... ואני לא ארצה שידעו...... אז פשוט הקשר יתנתק.
לא רוצה שיחשבו שאני משוגעת.
ההורים עכשיו התחילו לבדוק מסגרות אחרות, שהן לא אשפוז.. במקום אחד כבר הייתה לנו פגישה, ונכון שאמרו שלא בטוח שזה מתאים למסגרת מרפאתית, אבל מצד שני גם לא פסלו ישר שזה גם טוב...
וקרה איזה משו בחמישי שהפסיכיאטרית רצתה להכניס אותי לאשפוז...... סיפור ארוך..... ואז עכשיו ההורים כבר יותר נוטים לכיוון הזה, ותאמת---- זה מפחיד אותי......
 
למעלה