סתם שאלה...

[mishmishonet]

סתם שאלה...

אני רוצה שכולם יענו לי... מתי בפעם הראשונה הרגשתם אמנים? זאת אומרת, לא מתי הבנתם שבזה אתם רוצים לעסוק (לא משנה באיזה מהתחומים) אלא מתי הרגשתם שאתם לא סתם מזמזמים, אלא שרים, שאתם לא צילמתם סרט, שיצרתם... (ולא, אם העלו אותכם על השולחן בגיל 4 בחתונה של דודה שרה-זה לא נחשב..) לדוגמה: אני הרגשתי אמנית בפעם הראשונה, כשנבחנתי לשיעור פיתוח קול, שרתי את השיר "אם זו אהבה" שאני כל כך מתחברת אליו, ופשוט לא שמתי לב שהמורה אמרה לי לעצור...והמשכתי והמשכתי...אז הרגשתי שבאמת הבאתי משהו מעצמי, ואז awaken (קוראים לך עידו, לא?) הרגשתי שהמבצעת, ולא השיר זה מה שחשוב..אז יאללה, תגידו גם אתם- מתי הרגע הקסום הזה (זה יותר טוב מ...שוקולד לבן!! אחרי זה מרגישים תחושה של התעלות...אושר כזה שמעבר לחיוך...אתה פשוט יודע שאתה מאושר...) קרה לכם?

 

[actress]

מהרגע שנולדתי הבנתי שאני יצירת אומנ

ות

לא סתם מאז ומתמיד היה בי החיידק התמכרתי לזה ואני עדיין מכורה.

 

[Awaken]

אני עדיין בהכנות לזה...

 

[פרובוקטור]

../images/Emo45.gif

מעריך אותך

 

[mishmishonet]

אתה מתכוון אליי?

בזה שאתה "מעריך אותך"...?

 

[ציפורן סגולה]

לא, הוא התכוון לעידו.

 

[פרובוקטור]

לא.

התכוונתי לAwaken, אליו שירשרתי.

 

[normajean]

טובי הלב ויפי המראה אנחנו

 

[פרובוקטור]

שלחתי לה מסר

אני מתנצל על התוקפנות.

 

[mishmishonet]

מה?!

איזו תוקפנות?! שמישו יסביר לי מה הולך פה...

 

[normajean]

היי היי אני הגנתי!

 

[פרובוקטור]

לא משנה

הכל בסדר!

נכון?

 

[פרובוקטור]

אמממ...

זה לא קורה לי בכל פעם שאני מעלה הופעה, וגם לא תמיד כשהופעה שגרמה לי ללחוש ככה, חוזרת על עצמה. זה קרה לי פעם, אני חושב. בבגרות שלי השנה (י"ב), דווקא כשביימתי (והופעתי מעט). אותי אישית, זה ממסטל להצליח בהופעה שלי ובאמת להרגיש. האמת שאני בסטלות כמעט אחרי כל הופעה, אבל בבגרות שלי זה היה הכי חזק ועידו, שבא וראה את ההופעה הכי מוצלחת, יכול להעיד כמה טוב הזה לי.

 

[ציפורן סגולה]

בפעם הראשונה ששחקתי דמות שיצרתי

בערך לפני שלוש שנים.

 

[sha 007]

אממממ....

אני אוהבת גם לשיר וגם לשחק אז אני אענה מתי הרגשתי את זה בשירה ומתי במשחק..... נראה לי שבמשחק זה היה לפני שנתיים כשהיה לנו בבית ספר שיעורי בחירה ואני הייתי ב"תיאטרון אימפרוביזציה" ואני וחברה שלי התחלנו קטע שאני לא זוכרת מה בדיוק עשינו(משהו עם שתפסתי אותה עם סמים או משהו כזה...) אבל ממש נכנסתי לקטע וממש נהנתי וכולם אחרי זה ממש החמיאו לי עליו.. בשירה זה קרה לי בחופש הגדול שעבר שהייתי בקורס קיץ של אומנויות הבמה והייתי צריכה לשיר איזשהו שיר מול כולם וכשהתחלתי לשיר מזה הייתי לחוצה וכולם התחילו להשתתק והרגשתי שאני לא סתם יודעת לשיר בלי לזייף אלא שאני בראמת שרה טוב....

 

[יפעת 1 2]

לפני שלוש שנים

אומנם כל פעם שיצא לי לשחק,ליצור, לזרום,להיפתח זה הביא לי אושר,אבל השיא שלי,שהרגשתי את האנדרנלין בדם וריחפתי ולא שמתי לב שיש קהל למולי,היתה בכיתה יב', בבגרות, שעששיתי את השיעור של יונסקו,היה לי כל כך טוב(עשיתי את המורה),והרגשתי לראשונה מה זה להיות חיית במה.. (הרגשה נטו,אי אפשר לתאר...) וכמו שעוד מישהי אמרה כאן-משחק זה התמכרות,כך שכל פעם אתה מרגיש שאתה מתמכר ויוצר מחדש,וזה יכול רק לעלות. ערב טוב לכולם.

 

[mini shaham]

יש כמה סוגים של רגעים כאלה..

קודם כל, כל פעם שאני על במה ברגע הראשון הלב שלי דופק ואני כולי דרוך.. ואני חושב שכשמאבדים את ההרגשה הזאת מאבדים את הכיף בלהופיע.. לא ככה? הפעם הראשונה שהרגשתי את התחושה הזאת הייתה כשהצגתי לקבוצת תאטרון שלי בבית צבי פעם ראשונה דיאלוג דרמטי עם מישהי שבסוף שלו אני רוצח אותה.. וכל כך נכנסתי לזה.. כל הגוף שלי היה בצמרמורות ורעדתי וממש כמו שכולם מספרים על הרגעים שלא רואים כלום בעיניים ממש ככה... תמיד חשבתי שזה סתם בולשיט עד שהרגשתי את זה וזה היה ממש חזק...

 

[normajean]

מממ נאמ..זה מעבר לחיוך אבל..

אני עוד לא בטוחה שזו אומנות אמיתית,אולי כן לא ברור לי,עובדים על זה,חשוב מספיק בנתיים נהנים.. אני חושבת שישנן דרישות מסויימות שהצבתי לעצמי בכדי להרגיש באמת אמנית ויוצרת אמיתית.

 

[anabar]

אני באמת לא יודעת..

אני חושבת שאף פעם לא ממש הרגשתי אמנית. נראה לי שזה בגלל שהדברים שאני כן מראה לעולם הם לא יותר מטכניקה טובה. לדוגמא, הציורים שאני מציירת הם בדרך כלל רישומים. השירים שאני שרה הם שירים של אנשים אחרים. וכשאני משחקת, אני מרגישה שאני יוצרת, אני לא מרגישה אמנית. כל זה בטח קשור גם להגדרה האישית שלי לאמן. לפעמים אני מרגישה אמנית כשאני כותבת שיר אבל כל עוד אף אחד לא שומע את השירם שלי זה לא כל כך נחשב.

 

[Envenom]

הו..

לי זה קרה דווקא בהצגת סיום של כיתה ט'.. זה די אירוני, כי בהתחלה הלכתי לאודישנים בהרגשה של "נו, נבריז שיעור" ובאמת באמצע האודישנים פשוט קמתי והלכתי כי לא נראה לי מתאים (זה היה עם ריקודי סלסה וכאלה..) אבל הגורל יותר חזק מסלסה, ובאמצע העלאת ההפקה גילו שחסרים להם שני שחקנים בנים. אז אמרתי נו, שייה. מפה לשם קיבלתי את אחד התפקידים היותר מרכזיים בהצגה (עם שתי שורות בממוצע יותר מהשאר חחחח) ופשוט ההרגשה בחזרות.. וההיי המטורף על הבמה ואחרי.. זה היה הסימן שלי שזהו, זה מה שאני עושה עם עצמי מעכשיו. וזה לא שלא הופעתי בעבר, להפך. השתתפתי במלא הצגות, טקסים, וכאלה וגם למדתי שנה תיאטרון רחוב; אבל זה מה שהיה כאילו מה ש"דפק לי את הראש" חזק בענין הזה