סתם שאלה...

המממממ...

[חדשה כאן, אגב
] אני בסה"כ בת 14, לא יודעת אם אני יכולה לקרוא לעצמי אמנית, אבל ניחא..: בעצם בהפקה הראשונה שלי. המחזה הראשון שלי. זו היתה הפקה במסגרת בצפר, עם תאורה מקצועית, תפאורה מקצועית, מוסיקה, אולם, במה, קהל.. הכל. וזה פשוט היה השוק של החיים שלי.. להופיע לפני חצי בית-ספר.. ועוד אח"כ לשמוע את כל ההורים והמורים זורקים מחמאות ותשבוחות:).. להרגיש את האנדרנלין מציף אותך, לא לפחד, לראות שאתה מסוגל לשנן, ללמוד, לשחק.. זו ללא ספק היתה חווייה מדהימה עבורי.. ואני חושבת שמשם הבנתי ש..לאדעת, יש לי עתיד? [=/]; מאז ומתמיד ידעתי שאני מעוניינת בתיאטרון, אבל רק כשראיתי את היכולות של עצמי, את ההערות של אחרים, רק אז הבנתי שיש בי משו, ושכדאי בהחלט להמשיך עם זה הלאה.
[כל זה היה השנה, אגב..
]
 
ממממ..אחלה שאלה.

בבגרות שלי בתאטרון....:) אחרי שירדתי מהבמה ,הרגשתי את התחושה הכי עילאית שקיימת, האנרגיות הכי עמוקות שחשתי עד אז.. וגם המאה שקיבלתי י תרם ליצירת ההרגשה..
 

mishmishonet

New member
תודה רבה...

תספרי בבקשה איזה מופע זה היה...מה היה התפקיד שלך...תפרטי..ואלוהים, ההרגשה, ההרגשה....וכמו בסרטון המפחיד של ציפורן סגולה-זה היה כמעט אורגזמטי...
 
על לא דבר

וואו..ההרגשה...? ההרגשה הכי טובה בחיים שלי.. העלנו את "רכוש נטוש", לא המחזה הכי מעניין, אבל מאוד התחברנו לדמויות, מי שלא מכיר הוא של שולמית לפיד, מסופר על שתי בנות בגילאי 17 ו 15, האחת מרדנית מעט, ואילו הגדולה תמימה יותר, מפחדת ללכת נגד האם..האם בת 50 חולנית מעט. שיחקתי את האם...ואולי בגלל שהכל היה יצירת ידינו, (הייתי גם הבימאית) והייתה אוירה מאוד מיוחדת על הבמה...אנרגיות מטורפות שרצו שם, והכימיה שהייתה בינינו...כאילו שכחתי את עצמי. בשנייה שעברתי את הוילון למאחורי הקלעים, פרצתי בבכי..התנשמתי בכבדות..הרגשה מדהימה. וזה למרות שמאז שאני זוכרת את עצמי אני על הבמה..!! זו לא הייתה הצגה ראשונה שלי, אבל זה היה רגע שאני באמת אנצור. חודש אחרי ההצגה עדיין הצלחתי לשמור על הפרפרים האלו בבטן.. והמחמאות...??? וואו!!!! עד היום אני מרגישה כמו כוכבת בברודווי..:) . וכשהיתי היחידה שקיבלה מאה, זה בכלל העלה אותי לשיאים חדשים..
 
מכיר את המחזה

לא הכי אהבתי אותו, אבל הכי משנה זה מה עושים איתו. אני שמח שנהנת ממאוד (מאוד) וכל הכבוד על המאה.
 
למעלה