מפליא איך שחלקכם הולכים לפי ההלכה
הרבה ישראלים יגדירו את היהדות שלהם לפי ההגדרה ההלכתית. כלומר, הם יציינו את עובדת היותם נימולים ובן להורים יהודיים כבסיס ליהדות שלהם. אבל אותם אנשים עצמם לא רוצים להקשיב לדבר ההלכה בחיי היום-יום אז למה להיתפס דווקא בעניין הזה? ואני רוצה לדבר דווקא על מסורת. הרבה שנים חשבתי ומסתבר שכך חושבים הרבה מחבריי ואני מניח שגם מביניכם ניתן לשמוע דיעה זאת, שהמסורת היא בעצם הגדרה רחבה ופשרנית של הדת. כלומר איש שיגדיר עצמו כמוסרתי ניתן להניח שהוא "קצת דתי". המסורת לפי זה אינה עניין תרבותי אלא דתי. בזמן האחרון אני נוטה לחשוב שצריך לעשות הבחנה חדה בין מסורת דתית כפי שחובשי כיפות מגדירים זאת לבין מוסרת תרבותית. אני למשל שומר מסורת יהודית במובן התרבותי שלה. אני אעשה (כרגע הדברים שונים מסיבות טכניות) סעודות שבת עם זמירות והדלקת נרות, בחגים אלך לפעמים או אפילו באופן קבוע לבית כנסת שאבחר (יתכן אף אורטודוקסי, כי אין כאן "דתיות" כלל ועיקר), אלמד עם ילדיי את התרבות הזאת וכמובן ועל זה אין וויכוח - לאטקעס וסופגניות בחנוכה, באָרשט בפסח וארוחות ריחניות בסוכות בסוכה מפוארת וכל זה "לתפארת תרבות ישראל". אין לי את הכלים לחקור ולהעמיק למה התעצבה התודעה הדתית הישראלית כפי שהיא כיום. אני מניח שזה נובע וממשיך להתעצב על פי הדו-שיח החרש בין הדתיים לחילוניים בישראל. הדתיים אינם סובלניים כלפי החילוניים ולכן אין לחילונים "דתיים מחמד" כדי שיוכלו להקשיב ולהבין ולהפנים ערכים תרבותיים יהודיים מבלי להתלכלך בדתיות. אם נחזור שניה לשאלת היהדות, הרי שיהודי אירופאי (לפי הנסיון שלי) ויהודי אמריקאי (נראה לי שכך הדבר) אינם מגדירים את יהדותם לפי ערכים הלכתיים. להם מספיק שהם מגדירים עצמם כיהודים ובזה מסתיים הדיון מבחינתם. השאלה "מיהו יהודי", השאלה הישראלית המטומטמת וההלכתית, אינה מובנת כלל לאותם יהודים. ואם הציבור החילוני הישראלי שלא גדל על ברכי הההלכה אינו מבין את התרבותיות שביהדות, כל-שכן אנחנו היוצאים שגדלנו על המשנה-ברורה לא מסוגלים או לא מוכנים להבין שיש תרבות שכזאת, הרי לנו פימפמו במשך שנים ש"תרבות" זה מהיוונים הטמאים ומה לטומאה כזאת ויהדות.