סתם לשפוך את הלב
רגעי התסכול באים לי בד"כ מאוחר בלילה, או לפנות בוקר אם תרצו... בכל מקרה אני בכיתה יא' ומרגישה מאד מתוסכלת מבחינה חברתית. אני לא מאד מקובלת או לא מרגישה מקובלת מרגישה מרוחקת מכל החברים בכיתה. יש לי כמה חברות כביכול קרובות אלא שאני מרגישה שהחברות שלנו מזוייפת. אני לא מרגישה אמיתית איתן ואני לא רוצה להיות איתן כי הן עולות לי על העצבים מכל מיני סיבות ויש חברה אחת שכל הזמן יורדת עלי ומוציאה לי את הרוח מהמפרשים. הגעתי לנק' שהספיק לי. שהבנתי שלא טוב לי. אני מכירה את המעלות שלי ואני יודעת שמגיע לי יותר. אני חברותית מאד אבל אני לא נמצאת איפה שאני צריכה להיות. נכון שתיכון הוא כדי לקבל תעודת בגרות ולהמשיך בחיים אבל אני לא רוצה להרגיש לא שייכת, להרגיש מרוחקת ובודדה. במובן מסויים גם כשאני עם חברות אני בודדה. אני איתן רק כי אין לי מישהו אחר להיות איתו. וניסיתי להתיידד עם עוד אנשים אבל אין כימיה פשוט אין התאמה. אני כל כך רוצה לתרום מעצמי ולהיות מעורבת כי אני יודעת שיש לי מה לתרום אבל אין לי מוטיבציה ורצון לעשות את זה במקום שאני נמצאת בו. מעבר לזה אני מרגישה פספוס כי לא הלכתי למגמת קולנוע. עלה לי הרעיון לעבור לשם אבל בשביל אני צריכה לעבור תיכון וזה מפחיד אותי. כבר פתחתי את הרעיון הזה עם הרכזת ואם אני אעבור אני אצטרך להשלים גם יחידת בגרות אחת. זה מתסכל כי אני לא יכולה לדעת אם זה יהיה שווה את זה או אם אני אשתלב חברתית. בכל מקרה אני לא יכולה להמשיך במצב הזה יותר כי נמאס לי להרגיש מרוחקת. אני מרגישה תקועה כי אני רוצה לשפר את המצב באיזושהי דרך ולא יודעת איך. הכינו אותי לכך שבתיכון כיף וכל החברים שלי אמרו לי שכיף להם בתיכון ואני לא מבינה למה אני לא מרגישה אותו דבר. חוץ מזה אני מרגישה שהימים שלי מבוזבזים. ניסיתי ללכת לחוגים בשעות הפנאי ושום דבר לא עניין אותי. הייתי רוצה כבר למצוא משהו שיהיה חלק גדול מהחיים שלי ושאני אהנה לעשות אבל לא מוצאת. זה מאד מתסכל כי נמאס לי כבר לשבת בבית כל היום. אין לי מוטיבציה. נמאס לי שהפחד מונע ממני להגיע לדברים.
רגעי התסכול באים לי בד"כ מאוחר בלילה, או לפנות בוקר אם תרצו... בכל מקרה אני בכיתה יא' ומרגישה מאד מתוסכלת מבחינה חברתית. אני לא מאד מקובלת או לא מרגישה מקובלת מרגישה מרוחקת מכל החברים בכיתה. יש לי כמה חברות כביכול קרובות אלא שאני מרגישה שהחברות שלנו מזוייפת. אני לא מרגישה אמיתית איתן ואני לא רוצה להיות איתן כי הן עולות לי על העצבים מכל מיני סיבות ויש חברה אחת שכל הזמן יורדת עלי ומוציאה לי את הרוח מהמפרשים. הגעתי לנק' שהספיק לי. שהבנתי שלא טוב לי. אני מכירה את המעלות שלי ואני יודעת שמגיע לי יותר. אני חברותית מאד אבל אני לא נמצאת איפה שאני צריכה להיות. נכון שתיכון הוא כדי לקבל תעודת בגרות ולהמשיך בחיים אבל אני לא רוצה להרגיש לא שייכת, להרגיש מרוחקת ובודדה. במובן מסויים גם כשאני עם חברות אני בודדה. אני איתן רק כי אין לי מישהו אחר להיות איתו. וניסיתי להתיידד עם עוד אנשים אבל אין כימיה פשוט אין התאמה. אני כל כך רוצה לתרום מעצמי ולהיות מעורבת כי אני יודעת שיש לי מה לתרום אבל אין לי מוטיבציה ורצון לעשות את זה במקום שאני נמצאת בו. מעבר לזה אני מרגישה פספוס כי לא הלכתי למגמת קולנוע. עלה לי הרעיון לעבור לשם אבל בשביל אני צריכה לעבור תיכון וזה מפחיד אותי. כבר פתחתי את הרעיון הזה עם הרכזת ואם אני אעבור אני אצטרך להשלים גם יחידת בגרות אחת. זה מתסכל כי אני לא יכולה לדעת אם זה יהיה שווה את זה או אם אני אשתלב חברתית. בכל מקרה אני לא יכולה להמשיך במצב הזה יותר כי נמאס לי להרגיש מרוחקת. אני מרגישה תקועה כי אני רוצה לשפר את המצב באיזושהי דרך ולא יודעת איך. הכינו אותי לכך שבתיכון כיף וכל החברים שלי אמרו לי שכיף להם בתיכון ואני לא מבינה למה אני לא מרגישה אותו דבר. חוץ מזה אני מרגישה שהימים שלי מבוזבזים. ניסיתי ללכת לחוגים בשעות הפנאי ושום דבר לא עניין אותי. הייתי רוצה כבר למצוא משהו שיהיה חלק גדול מהחיים שלי ושאני אהנה לעשות אבל לא מוצאת. זה מאד מתסכל כי נמאס לי כבר לשבת בבית כל היום. אין לי מוטיבציה. נמאס לי שהפחד מונע ממני להגיע לדברים.
