שוקולד מסטיק
New member
סרט קטיפה לבן/ שני
דיי עלוב, אבל זה מה שיצא (רצית לכתוב, סליחה.) ילדה קטנה הלכה על שביל זהב, על ראשה חבוש כובע קש לבן, צווארה מעותר בסרט קטיפה לבן המזכיר לה זיכרונות נשכחים והיא לבושה בשמלה לבנה, נפוחה. היא תמיד אהבה שהשמלה מתנפנפת ברוח. בשולי הדרך, הופיעו עצי שקדייה לבנים וורדים, בבקרים היה ריח של חרציות וצבעונים, ריח פריחה מתוק, ובערבים, הריח השתנה לריח מלכת הלילה, הצמח האהוב עליה ביותר, המפיץ ריחות דבש נפלאים. בשביל הזהב היא חשה מוגנת, נאהבת, היא חשה שהיא בעולם אגדות קסום, הכול נראה פשוט כל כך, אך היא ידעה שהדרך עוד ארוכה, היא לא נגמרת בשבילה האהוב. לאחר שהלכה זמן מה, בדרך המתפתלת, הבחינה מרחוק בשער, השער עורר בה חששות, היא ידעה שכאשר תעבור אותו, הכול ישתנה. היא לא ידעה איך, השער יכול להוביל אותה לעוד דרך ישרה, אך יחד עם זאת, לדרך מלאת שוליים ומוקשים. כאשר הגיעה אל השער, היא הבחינה שהוא שחור. היא שנאה שחור, בשבילה היה זה צבע קודר מדי, עצוב. לאחר זמן ממושך, החליטה לעבור. היא נגעה בשער מעט והרגישה רעד בגופה, מיד עזבה אותו ורצה אל הדרך החדשה, היא ידעה שהיא השתנתה, לפתע היא גבוהה יותר, ידיה ארוכות, שערה החלק הפך אחר, היא נשארה מבולבלת. הדרך החדשה הייתה כהה, מלוכלכת, עציי השקדייה הגבוהים התחלפו באנשים בעלי מבטים מוזרים, הם הביטו עליה בדחייה וצעקו, חלקם הצביעו עליה וצחקו בקול רם, שמלתה הנפוחה הפכה לבגדים כהים, הכובע הלבן ירד מראשה, עכשיו היא כבר שנאה לבן. זה צבע בהיר מדיי. רק את הסרט שהקיף את צווארה היא לא הורידה, החשיבות שלו הייתה גדולה מדי. מדיי פעם היא רצתה לבכות, אבל היא לא יכלה, לא ליד כולם, היא לא רצתה שיגלו את החולשות שלה, אז היא ירדה מן הדרך ונכנסה למערות אפילות, שם בכתה עד שדמעותיה היו נגמרות. כל העניין הטיש אותה מאוד, לפעמים היא רצתה לוותר ולרדת אל שולי הכביש, להתמזג עם כולם ולא להמשיך את דרכה. אבל היא המשיכה, כנראה בלי סיבה. ולפני שכל תקוותיה נעלמו, שער חדש הופיע לנגד עיניה. מלא היה באורות צבעוניים, הם העלו את החיוך שנמחק מזמן והעבירו אותה שוב, אל דרך חדשה. שוב היא הרגישה בוגרת, אבל הבגרות הייתה פתאום הרגשה חיובית, בגדיה השתנו לבגדים נשיים יותר והשביל בו הלכה היה כביש רחב שוליים, בשוליו עמדו חנויות מנצנצות ופנסי רחוב, לצד הדרך עמדה מכונית קטנה והילדה שהפכה לאישה, הרגישה בכיסיה צרור מפתחות. היא תפסה אותו בידיה ונכנסה אל המכונית, "עכשיו הדרך תהיה יותר קצרה." היא צחקה ונסעה במכונית עד שהגיעה לצומת גדולה, רעד אחז בגופה, "עכשיו זה הזמן שלי לבחור את דרכי." לפתע הבחינה בריח מתוק, ריח מלכת הלילה האהובה שלה, היא נסעה אחר הריח ובשולי הכביש עמד גבר בגילה, חיוך מרוח על פניו, הוא פתח את דלת המכונית בה ישבה ורכן אליה, "אף פעם לא תדעי מה מחכה לך בפינה." הוא לחש באוזנה ואז נשק לשפתיה נשיקה, שעליה עוד חלמה בילדותה. הגבר התיישב לצידה, ושניהם נסעו לשער חדש, מרגע שנכנסו אל השער, המכונית השתנתה למכונית גדולה יותר, במושבים האחוריים הופיע כיסא תינוק וצעצועים לילדים, "אמא, אבא." ילד קטן ויפה הלך בשביל, שסביבו לא היה דבר, הגבר אסף את הילד הקטן והושיבו בכיסא התינוק. ככל שנסעו השלושה הכול התבלה, קמטים קטנים הופיעו בעיני ההורים והתינוק החל לגדול, הם נעצרו מול שער זהב ענקי בו עמד שומר בעל קול עמוק, "זהו סוף המסע." הוא אמר לאישה ולגבר, שישב לידה, השנים יצאו מן המכונית ושחררו את הילד, שישב מאחור, האישה החלה לבכות, היא לא רוצה להיפרד מהמסע, ההרגל נפל עליה והיא לא יכלה להיפטר ממנו, מרוב בכי היא כבר הרגישה סחרחורת, היא עצמה את עיניה וכשפקחה אותן, הגבר שהיה לידה היה אדם זקן, הוא חייך חיוך עייף ונשק לידיה המקומטות, "בואי יקירתי." הוא אמר שקט ושניהם עברו את השער לאט, תומכים זה בזה. "ומה איתי?" הילד שנשאר מחוץ לשער אמר בעיניים דומעות." "קח את הדרך הצדדית, זו הדרך שלך." אמר השומר והילד הקטן הלך על השביל, שהיה שביל זהב, בגדיו לבנים ובידו סרט קטיפה לבן.
דיי עלוב, אבל זה מה שיצא (רצית לכתוב, סליחה.) ילדה קטנה הלכה על שביל זהב, על ראשה חבוש כובע קש לבן, צווארה מעותר בסרט קטיפה לבן המזכיר לה זיכרונות נשכחים והיא לבושה בשמלה לבנה, נפוחה. היא תמיד אהבה שהשמלה מתנפנפת ברוח. בשולי הדרך, הופיעו עצי שקדייה לבנים וורדים, בבקרים היה ריח של חרציות וצבעונים, ריח פריחה מתוק, ובערבים, הריח השתנה לריח מלכת הלילה, הצמח האהוב עליה ביותר, המפיץ ריחות דבש נפלאים. בשביל הזהב היא חשה מוגנת, נאהבת, היא חשה שהיא בעולם אגדות קסום, הכול נראה פשוט כל כך, אך היא ידעה שהדרך עוד ארוכה, היא לא נגמרת בשבילה האהוב. לאחר שהלכה זמן מה, בדרך המתפתלת, הבחינה מרחוק בשער, השער עורר בה חששות, היא ידעה שכאשר תעבור אותו, הכול ישתנה. היא לא ידעה איך, השער יכול להוביל אותה לעוד דרך ישרה, אך יחד עם זאת, לדרך מלאת שוליים ומוקשים. כאשר הגיעה אל השער, היא הבחינה שהוא שחור. היא שנאה שחור, בשבילה היה זה צבע קודר מדי, עצוב. לאחר זמן ממושך, החליטה לעבור. היא נגעה בשער מעט והרגישה רעד בגופה, מיד עזבה אותו ורצה אל הדרך החדשה, היא ידעה שהיא השתנתה, לפתע היא גבוהה יותר, ידיה ארוכות, שערה החלק הפך אחר, היא נשארה מבולבלת. הדרך החדשה הייתה כהה, מלוכלכת, עציי השקדייה הגבוהים התחלפו באנשים בעלי מבטים מוזרים, הם הביטו עליה בדחייה וצעקו, חלקם הצביעו עליה וצחקו בקול רם, שמלתה הנפוחה הפכה לבגדים כהים, הכובע הלבן ירד מראשה, עכשיו היא כבר שנאה לבן. זה צבע בהיר מדיי. רק את הסרט שהקיף את צווארה היא לא הורידה, החשיבות שלו הייתה גדולה מדי. מדיי פעם היא רצתה לבכות, אבל היא לא יכלה, לא ליד כולם, היא לא רצתה שיגלו את החולשות שלה, אז היא ירדה מן הדרך ונכנסה למערות אפילות, שם בכתה עד שדמעותיה היו נגמרות. כל העניין הטיש אותה מאוד, לפעמים היא רצתה לוותר ולרדת אל שולי הכביש, להתמזג עם כולם ולא להמשיך את דרכה. אבל היא המשיכה, כנראה בלי סיבה. ולפני שכל תקוותיה נעלמו, שער חדש הופיע לנגד עיניה. מלא היה באורות צבעוניים, הם העלו את החיוך שנמחק מזמן והעבירו אותה שוב, אל דרך חדשה. שוב היא הרגישה בוגרת, אבל הבגרות הייתה פתאום הרגשה חיובית, בגדיה השתנו לבגדים נשיים יותר והשביל בו הלכה היה כביש רחב שוליים, בשוליו עמדו חנויות מנצנצות ופנסי רחוב, לצד הדרך עמדה מכונית קטנה והילדה שהפכה לאישה, הרגישה בכיסיה צרור מפתחות. היא תפסה אותו בידיה ונכנסה אל המכונית, "עכשיו הדרך תהיה יותר קצרה." היא צחקה ונסעה במכונית עד שהגיעה לצומת גדולה, רעד אחז בגופה, "עכשיו זה הזמן שלי לבחור את דרכי." לפתע הבחינה בריח מתוק, ריח מלכת הלילה האהובה שלה, היא נסעה אחר הריח ובשולי הכביש עמד גבר בגילה, חיוך מרוח על פניו, הוא פתח את דלת המכונית בה ישבה ורכן אליה, "אף פעם לא תדעי מה מחכה לך בפינה." הוא לחש באוזנה ואז נשק לשפתיה נשיקה, שעליה עוד חלמה בילדותה. הגבר התיישב לצידה, ושניהם נסעו לשער חדש, מרגע שנכנסו אל השער, המכונית השתנתה למכונית גדולה יותר, במושבים האחוריים הופיע כיסא תינוק וצעצועים לילדים, "אמא, אבא." ילד קטן ויפה הלך בשביל, שסביבו לא היה דבר, הגבר אסף את הילד הקטן והושיבו בכיסא התינוק. ככל שנסעו השלושה הכול התבלה, קמטים קטנים הופיעו בעיני ההורים והתינוק החל לגדול, הם נעצרו מול שער זהב ענקי בו עמד שומר בעל קול עמוק, "זהו סוף המסע." הוא אמר לאישה ולגבר, שישב לידה, השנים יצאו מן המכונית ושחררו את הילד, שישב מאחור, האישה החלה לבכות, היא לא רוצה להיפרד מהמסע, ההרגל נפל עליה והיא לא יכלה להיפטר ממנו, מרוב בכי היא כבר הרגישה סחרחורת, היא עצמה את עיניה וכשפקחה אותן, הגבר שהיה לידה היה אדם זקן, הוא חייך חיוך עייף ונשק לידיה המקומטות, "בואי יקירתי." הוא אמר שקט ושניהם עברו את השער לאט, תומכים זה בזה. "ומה איתי?" הילד שנשאר מחוץ לשער אמר בעיניים דומעות." "קח את הדרך הצדדית, זו הדרך שלך." אמר השומר והילד הקטן הלך על השביל, שהיה שביל זהב, בגדיו לבנים ובידו סרט קטיפה לבן.
