מסכים עם כל מילה ראיתי והצטמררתי
לא. אני לא בטוח שיש תועלת בקיום מצעד בירושלים. ואני לא חושב שהחרדים ישתלטו על המדינה. למען האמת, לא מדובר בכלל בציבור החרדי. מדובר בכל תמהוני-השוליים במדינה שחברו למאבק בגייז. ברוך מרזל לצד מתלהם אמריקאי, פטריארך יווני, ושלל רבני ה"ירושלמערס" שאף אחד מעולם לא ספר אותם... לערב רב המשועמם הזה אפילו אי אפשר לקרוא "הציבור החרדי". אבל מילטון צודק כל כך. החלק המצמרר של הסרט היה התגובות הספונטאניות של חברי המועצה הנכבדים - שאת חלקם אני זוכר משבתי על ספסלי הישיבה. הם לא כעסו, הם לא התווכחו, הם פשוט דרסו במין מבוכה נוראית את כל העניין. הסמל הבולט היה ראש העיר. לא מסוגל לומר מילה לשבח או לגנאי - פשוטו בורח. ומי שמכיר את ההבעות, יודע שמדובר במבוכה נוראית. בדיון שאין לו זכות קיום בכלל. מי שמרגיש דק ומבפנים יודע שככה בדיוק מגיבים חרדים כשהם נתקלים בדיון שהוא לא הלכתי. כשהם נתקלים בדיון על אנושיות ורגש, על כבוד אישי, על אהבת אדם, ובקיצור על כל דבר שהוא חי ומרגיש אבל אי אפשר למצוא לו כותרת חרדית ראויה. משהו שדורש מודעות עצמית, דיון מושכל, ושימוש במלים ברורות ועבריות. משהו שאי אפשר לאנפף אותו לתוך הגדרה "ישיבישערית" פשוטה. אכן כן. ולמרות מה שחושב החילוני המצוי. הדיון הזה לגמרי לא הלכתי. משכב זכר אינו העברה החמורה ביותר בתורה. שלא לדבר על זה שלכתחילה ומעיקר הדין מותר לגמרי לאישה לפנק את היושבת לידה בעזרת הנשים בנגיעות לשון לוהטות באיבריה האינטימיים. כל מה שאולי אסור מחמת "כמעשה ארץ מצריים" הוא נשים המסוללות שלדברי רש"י - ובלא להכנס לפרטים מביכים - מדבר על תנוחה מאד ספציפית. כך או כך, אין ספק שמדי שבת בשבתו ומדי יום ביומו מתבצעות בארצנו הקטנה מגוון עברות שלידן נשיקה צרפתית בין גברים (שכמובן מותרת, לכתחילה ובלא כל חשש אפילו דרבנן) הופכת ל"כרום זולות לבני אדם". ואני לא חושב שלמישהו יש ספק שהדיון הזה מקבל משנה משמעות אצל החרדים בדיוק בגלל אותה סקרנות משועשעת מהולה בייראת כבוד שבה את מתחקרת - כשיש לך אומץ - את החברה הלסבית שלך בשקט ובסומק: "אז תגידי, איך זה מרגיש לגעת בציצים?" הזעם הנבואי שמפנים חברי הכנסת והמועצה הספרדים - הוא תרגום מדוייק לעברית של ההומופוביה המוסלמית שגם היא זוכה לנציגות של כבוד בסרט. ואם כבר מדברים, ואם אני נסחף... הלא המבוכה הזו עיקרה, מלבד הכל, בהכרות העמוקה שמכירים נציגי שלושת הדתות את ההומוסקסואליות מבפנים. החל מנערי מקהלה מנעימי זמנם של כמרים, עבור דרך החברה הערבית שמי שמצוי בנבכיה, ומי שפעם עישן כמה שאכטות עם ערבים ונכח ברגע המלבב שהם מאבדים קצת רסן יודע שהיא שטופה בתאווה חד מינית עוד מימי קדם (מה אתם יודעים, זה אפילו מפורש בתלמוד) וכלה בחבר המועצה אורי מקלב - שמופיע בסרט - שאין לי ספק שעוד זוכר את X ואת Y ואת ההוא ואת ההם ואת הלגיטימציה המלאה שנתנו ב"חברון" לאירוטיקה "לייט" בין גברים. אבל תתפלאו, אפילו הפאראדוקס הזה אינו העיקר. העיקר הוא, כמו שהגדיר אותו להפליא מילטון ג'ון. "חוסר באנושיות" הדיון הזה סביב גאווה הוא דיון ברור מדי בזוגיות, באינטימיות, בסקס באהבה - דיון שאי אפשר לדחוס לתוך שברי פסוקים. אי אפשר לומר "איש ואישתויי" אי אפשר לומר "בוייעליי נידויס", אי אפשר לומר "מה שבשבילם זו אהבה לנו זה כורייס" אי אפשר לדבר על "שמירת העיניים" "שמירס הברית" או "ומלאה הארץ זימה" - צריך לדבר על הגדרה עצמית. ועל הזכות לענג את עצמך בצורה שבה תבחר ועם מי שתבחר, על לקבל את הרצון של מישהו באהבה, על לקבל את הרצון של מישהו בלהיות הוא עצמו. צריך לדבר בעברית, לתת כבוד לאברי מין אבל גם לרגש והבעה, וזה - חברים יקרים - מביך עד אימה את נציגי הציבור החרדי. אין להם דעה, אין זכות דיון, מה יש? הגדיר את זה להפליא מילטון - דורסנות. וכל זה לא היה מצמרר אותי אם לא שאני מכיר את הדורסנות הזו כל כך טוב. לצערי. אני זוכר את הבהלה הזו ביום שבו ניסיתי להסביר לנציגי הקהילה מדוע אני חושב שמגיע לי לראות את הילד. אני "אוהב, מתגעגע, מרגיש צורך" , והם משתעלים במבוכה למשמע המילים המפורשות האלו, הרגשות החשופים האלו, ומגמגמים לי חזרה "אוביו מביאויי לחיי העויילם הזה" ו "מה הוא בחיים אף זרעויי בחיים" וגיבבו ואינפפו קלישאות שנועדו לטהר את אווירת הזימה והחילוניות שנוצרה מהבל המלים העבריות והאינטמיות שבהם ביטאתי אהבה לילד שלי. אם תשימו לב מהצד "שלנו" יש בסרט ילדים. הרבה ילדים. ואמהות שדואגות . טונות של אהבה ודאגה. בלי תלות בגיל (בן כמה סער נתנאל) חום של משפחה. חיבוק של הורים (איזה דיאלוג מקסים בין שני ההורים של נועה סתת) יש קבלה, והכלה, ומאמץ של אנשים לאהוב ללא תנאי את פרי בטנם גם אם הוא מעמת אותם עם כל מה שמביך. ומהצד "שלהם" (ובחיי שהיה לי מאד קשה להגיד את המילה הזו) יש דורסנות, והדחקה נוראית עד כדי גועל נפש. וחוסר יכולת לדון, ולהתמודד, וזלזול גס, וליצנות טפשית, והומור ישיבתי רדוד שעוזר להם, לנציגים האלו, שמתיימרים לחדור ללב הדמוקרטיה מצויידים באינפוף ישיבתי ודלות רוח. והרגע שבו שמתי לב כמה מעיק עלי הסרט הזה היה הרגע שבו שמעתי את המפגינים מירושלים קוראים תהילים בהפגנה. וסצינה אחת לפני כן, (או אחרי, לא חשוב) חיבק נתנאל סער את האמא הזקנה והמפוחדת שלו. אתם מבינים? בתהילים שלי, התהילים שאני אומר כשרע לי, בתפילות שאני מתפלל (לעיתים) שחרית וערבית... אותן הם הופכים קרדום לחפור בה במלחמה מבוהלת נגד ילדים אבודים. ומה אני? ומה איתי? באהבה שאני רציתי לקבל לא נלחמו בתירוצים של דת? ואת האהבה שהבן שלי רצה לקבל ממני לא סרסו ועיקרו בעזרת שברי אינפופים נבוכים ומדרשי חז"ל? ואתכם חברים? אתם שמצליחים להציג מצג שמח ועולץ בכל יום רגיל, לא הרגשתם אף פעם ילדים אבודים שהמכונה החרדית המבוהלת והנבוכה דורסת אל מתחת לשטיח כדי שלא תציגו לה את הדיונים שהיא לא מסוגלת להתמודד איתם - ואני לא מדבר על קיומו של אלוהים אלא על הרצון להיות מאושר? בחיי שאני מבין אותך מילטון עד המילה האחרונה. גם אני, למרות שבאתי מהחברה שנציגיה נראים בסרט, ולמרות שחמישים אחוז מהנציגים למדו ב"חברון", ולמרות שאני נפגש בהם פה ושם במין סוג של דו-שיח, ולמרות שכבר קיבלתי את המכה שלי מכל כיוון וכבר ביכיתי את הדורסנות החרדית לפני ולפנים- למרות הכל היה משהו מצמרר בטיוח, בדורסנות, בגסות, בבריחה המבוהלת, במבוכה שהופכת בלי בושה ל"מלחמת קודש" בחיי שאלו היו כמה מהרגעים בחיי שבהם הרגשתי אשם שנולדתי שם.
