אבל איפה הזעם?
הייתי מבין לו היינו רואים את הקהילה הגאה יוצאת להפגין. היינו רואים זעם, התמרמרות, תביעה לצדק, היינו רואים שלטים, ססמות, ג'ינגלים, ושאר דברים שרואים בכל הפגנה אחרת. זה מה שקרה כשהנשים הפגינו, זה מה שקרה כשהשחורים הפגינו, וזה מה שקורה בכל פעם שאנשים מרגישים שנעשה להם, כקבוצה, עוול של ממש: הם זועמים, ויוצאים עם הזעם לרחובות. ראינו את זה גם בסטונוואל. אבל מה בין זה לבין מצעדי הגאווה? הייתי בהרבה מצעדי גאווה, ומעולם לא ראיתי זעם, התמרמרות, צעקות, תביעה לצדק. פה ושם רואים 2.5 שלטים על זכויות גייז או משהו, אבל הם נבלעים ברוב. עיקר המצעד זה מוזיקה רועשת, תחפושות ססגוניות, משאיות שעליהם מענטזים עשרות גברים שריריים מגולחים למשעי, רואים הרבה בשר, הופעות, ריקודים ומה לא. אין שום אווירה של הפגנה ואין שום דבר שנראה כמו הפגנה. כי מצעדים אלה אינם הפגנות. הם מצעדי גאווה. מצעד להפגנת נוכחות. מצעד שאומר, הנה, תראו אותנו. אנחנו כאן. וזה בסדר, אבל: א) לא לבלבל בין זה להפגנות ההיסטוריות הנ"ל, וב) צריך להבין שהפגנת הנוכחות הזו נעשת בצורה שמגדישה את השוני בינם לשאר הציבור וממילא רק מחזקת סטריאוטיפים ואנטגוניזם.
