אני מבין את הנטייה הטבעית בפורום הזה להאדיר את מדיום הקולנו
להאדיר ד"א זה לא אומר לנסות לגמד את המדיומים האחרים.
יש מקום לכולם.
אני זוכר איך עמדתי חצי שעה ללא נוע מול שמים זרועי כוכבים של וינסנט ון גוך במומה - והיא סיפרה לי סיפור שהרבה סרטים היו מתגאים לספר לי. אני זוכר את עצמי יושב שעה באופיצי מול האביב של סנדרו בוטיצ'לי ועדיין טוהה מה היא סיפרה לי שם (ויש רק סרטים מעטים שיכולים להתגאות בעמימות הסיפורית שלהם), אני זוכר את עצמי מתעלף בקפלה הסיסטינית ומאז אני חוזר לשם כשאני יכול לעוד הצצה כמו מכור לקוקאין המוכן למכור את אימו תמורת עוד מנה - ואין המון סרטים שאני מוכן לראותם שוב ושוב (טוב, חוץ מבלייד ראנר). ואתה צודק שלדימיון כאן יש מקום מרכזי. ולא רק כאן. אני לא והב סרטים שלא פותחים בי איזה דלת פנימית, שלא מתטימים מפתח סתרים למחשבות ולתחושות שלי - אחרת זה סתם עוד פרסומת שלא עושה לי כלום - כל דבר שאנו רואים מפעיל אותנו, את מכונת הדימיון שבנו - ואם יש לנו סיפוק מעצמנו בסרט ספר או תמונה - אז היצירה הצליחה לספר לנו סיפור. זה לא חובה שזה יהיה אותו סיפור לי ולך - זו הגדולה של היצירה שתהיה מסוגלת לדבר בכמה רבדים.
ולגבי השוואה שעשית - הרי זה עניין של שפה. הציוויליזציה האנושית לא יכולה להתפתח לולא השפה. שפה היא הדבר הראשון בתרבות. יש שפות שונות - השפה המדוברת, השפה כתובה, יש שפת צילום, יש שפת הקולנוע. וכל אחת היא אחרת. על מנת להעריך את התרבות אתה צריך לשלוט בשפה, באלמנטים שלה. על מנת לספר סיפור, אתה צריך לדעת להתבטא בשפה בה אתה מעוניין להעביר את הסיפור. יש שפות שלא מתאימות לסיפורים מסויימים, עד שפתאום גאון שליטה בשפה מראה לנו שגם בשפה זו אפשר לספר דווקא את הסיפור הזה. עניין שליטה, עניין של תרבות, וכן, גם עניין של דמיון. וגם הדמיון הוא תוצר של תרבות. יש שצריכים ללמוד את את (קראת את זה דמיון מודרך) וככל שמתקדמים, כך מעשירים את הדמיון, את השפה, את הסיפור את התרבות. ולגבי איזה מדיון "טוב יותר", נו, שוין - יש איזה בדיחה על פרופסור למתמטיקה גדול, ששאלו אותו לגבי מה עושה הסטודנט המוכשר ההוא שהיה לו לפני שנים, האם גם הוא כבר איזה פרופסור באוניברסיטה מכובדת? והפרופסור ענה, אה, ההוא? לא, הוא עכשיו כוב שירה, לא היה לו מספיק דימיון למתמטיקה. בדיחה, בדיחה, אך תחשוב שייה - מתמטיקה היא בעלת שפה עם מספר סימנים יחסית קטן - ז"א על פי המושגים שהגת זהו מדיום עם פוטנציאל קטן לספר סיפור - אך הסיפורים הגדולים ביותר סופרו בשפה זו - אתה צריך רק דמיון לא מבוטל ושליטה בשפה על מנת להבין אותה.
ובחזרה לקולנוע - הרי סרט בשחור לבן יש לו רק נגיד 256 סימנים לספר סיפור (הגוונים של האפור) - כביכול הוא מתגמד מול השפה של מיליוני סימנים של הקולנוע עם הצבע - אך בכל זאת הוא מצליח לספר יצירות מופת לא פחות מהקולנוע המודרני - וזה כביכול עם מיעוט האמצעים.
אני מקווה שהבהרתי למה אני מתכוון