שבעה (סרט ביום)
השבוע ראיתי שבעה סרטים - סרט בכל יום -
2010 -
הנבחר
מידע הוא כוח. כאן הכח רוצה את הידע, ז"א מי שרוצה לשלוט בעתיד הרוס ממלחמה גרעינית, רוצה את התנ"ך שיוכל לשלוט בעזרת המילים שבו. מילה זה כוח. טוב - הנושא ברור, הביצוע חלש. אמנם אהבתי את גווני הספיה שבו עשוי הסרט - אך זהו.
לוותר.
2005 -
זוכת הפרסים מדיפיאנס, אוהיו
זהו שיר הילל לעקרות הבית של אמריקה של שנות החמישים והשישים, עקרות בית בעיירות קטנות, עקרות הבית המגדלות עשר ילדים, מחזיקות את הבית, ומנסות להביא קצת יותר כסף ע"י הכשרון שיש להן, עקרות הבית שתקועות במצב שכיום קיים אולי רק בבני ברק, וממשיכות לסחוב את כולם בכבוד, יושר ואהבה, עקרות הבית שלא נותנים להן מדליה כי מה הן כבר עשו? גידלו כמה ילדים? עקרות הבית שבלעדיהן ובלי הנחישות האין סופית שלהם הכל היה מתפרק, עקרות הבית ששמות בכיס הקטן את כל המנהלים באיך לנהל צוות וכ"א, עקרות הבית שבא לך להגיד להן תודה, תודה שאתן כאלו, תודה שאתן נתתן לאנושות להתקיים, תודה שאתן סובלות אותנו הגברים הדביליים, תודה לכן על הכל. כפי ששמתם לב, אהבתי את הסרט.
שווה.
1920 -
שבוע אחד
קצת צחוקים לא מזיקים בקצר של
בסטר קיטון - הבחור הגבוה עם פרצוף הפוקר שלו, מה שאמור ליצור דיסוננס של מראה הרציני סטייל
מתי כספי והצחוק שמתרחש על המסך. אפשר
לוותר.
2014 -
דרקולה ההתחלה
הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. גם השטן היה מלאך. וכו' וכו'.
לוותר.
2005 -
שלום לנוקמת
שלום לנוקמת הוא הסרט השלישי של
צ'אן וו-פרק על נקמה - קדמו לו
שלום לנוקם הנהדר ו-
12 הצעדים המדהים. לדעתי הוא לא משתווה לקודמיו. אך בכל זאת הוא שווה צפייה. אני אוהב איך ש
וו-פרק מטפל בנושא הנקמה - הוא רואה בנקמה אקט אישי, אישי מאוד. הוא לא מתעסק בברבריות של המזרח התיכון (נקמה על הר הבית, תג מחיר, נקמה על גירוש ספרד ע"י עריפת ראשים של המערביים וכו' - כל הברבריות הזו היא לא על הכוונת שלו ), הוא לא מכניס פוליטיקה, חברתיות, מלחמה למגרש הצילומים שלו. הוא עסוק באישי. גם כאן, הסרט מתחלק לשני חלקים -שלב ההכנה בו כל המרכיבים נאספים בקפידה, נשטפים, ומסודרים ליד האש שמייד תדלק. והחלק השני, שלוקח תפנית של הפתעה (אפילו מצאתי דימיון קל ל
רצח באוריינט אקספרס) אך מסיים בכל זאת עם נקמה אישית.
וו-פארק לדעתי עושה גלוריפיקציה של הנקמה. בסרט הזה הוא גם נותן לה הצדקה ותכלית שבו הרוע מחוסל. מה שלא ניתן להגיד על סרטיו הקודמים. זהו נושא טעון לגמרי, גם אצל
וו-פארק, אך גם אצל יוצרים אחרים. ואני לא מדבר על סוג סרטי האקשן או המערבונים בו הנקמה היא התפאורה לכל ההתרחשות בה הגיבור או הגיבורה יוצאים נגד כוחות הרשע שפגעו, אנסו, רצחו, הרסו או שדדו אותם, או משפחתם, או חבריהם - וכל הסרט הוא אקשן ומרדפים. ואני לא מדבר על סוג הסרטים בו הנקמה זהו אקט סדיסטי של עינויים רבים ואכזריים שבעקבותיהם אנו מתקשים להבחין בין הקורבן לבין הבריון. אני מדבר על סוג הסרטים של המוסר - כמו למשל
בלתי הפיך (
http://hafsaka.wordpress.com/2014/11/10/2002-irreversible/) . בטרילוגיית הנקמה של
וו-פארק הגיבור עובר מתאמורפוזה בדרך לנקמה והתפתחות של גאולה ומשמעות. במיקרה של
שלום לנוקמת - את הנקמה האישית והפרטית שלה היא משתפת כמתנה עם האחרים.
שווה
2014 -
בתוך הסופה
אהבתי את סופות הטורנדו, אהבתי את הצילומים - אך כשעצרתי לרגע וניסתי להשוות לסרט אסונות אחר -
2012, אז הבנתי שאין מה להשוות - העלילה כה דלה וצפויה שהתגעגעתי ל
טוויסטר.
לוותר.
2005 -
היסטוריה של אלימות
זה נכון, האלימות חוגגת כאן - אני ספרתי 12 גופות. אך הסרט הוא לא לשם האלימות או הפעולה שבו. הוא גם לא מנסה לשקף ולהקצין את האלימות של החברה האמריקאית (ראה
אחים כהן) ולשמש ראי חברתי. כאן לטעמי נבחנת השאלה של הדואליות של קיומנו וערכינו - פעם אתה גיבור ופעם אתה כבר פושע שנוא - אז מי אתה? הגיבור של הסרט בחר להפריד את הדואליות בזמן - אז הייתי כזה, היום אני אחר (או כמו שאצלנו עשו - הגדר - הם שם אנחנו פה). אך הדואליות חוזרת ולא נותנת לו להפריד בקלות - אין סביבה תומכת - האם זה יד המיקרה שמזמנת את השניות לדו-שיח או שאין להימלט ממנה? האם החברה (האמריקאית כאן) תיתן לדואליות לחיות או שחייבים לקטב כרגיל? המלבושים החברתיים האלו נושרים לקראת הסוף, ובהכנעה וצער הדואליות תופסת מקום של כבוד ליד שולחן הסועדים.
כמובן שניתן לקחת את הסרט למחוזות השייכים יותר ל
אחים כהן - למשל האלימות ככלי אבוליציוני המבטיח שרידות של המותאמים, וכו' וכו' - הכל הולך. אני, כאמור, אהבתי את הדואליות.
שווה.
השבוע גם כתבתי על עוד שני סרטים:
גיבור -
http://hafsaka.wordpress.com/2014/11/17/2002-hero/
מוצאים את נמו -
http://hafsaka.wordpress.com/2014/11/20/2003-finding-nemo/