סרטי השבוע
(2013) אסירים Prisoners
ניסיון נחמד, לפרקים מוצלח, למצוא דרך לחקות את המותחנים המבריקים מדרום קוריאה של 10 השנים האחרונות.
הסרט מרכיב את עצמו כראוי, מותח וזוכה להופעות נדירות למדי של יו ג'קמן וג'ייק ג'ילנהול, למרות שזה בא על חשבון
שאר הדמויות. קצת רופף לקראת האמצע וצדקני - אמנם במידה מועטה - ובכל זאת. הצילום מקפיא הדם של רוג'ר דיקנס
רק מחזק את תחושת חוסר האונים והמלנכוליה. העלילה מוגשת כדו''ח מצב קולנועי-עכשווי על מקומו של הרוצח הסדרתי
האמריקני בחברה המתיימרת לכבד מוסר ולהכות על חטא.
10/7
(2013) דיברנו מספיק Enough Said
סרט מספיק טוב, למרות שהוא למעשה לא באמת מדבר על בעיות אמיתיות. ניכר שטעמו של התסריט מוחלש
מראש כי בפועל חסרים בו מרכיבים שונים. ג'וליה וג'יימס מקסימים יחד, הם איכשהו מצליחים להעמיק לכדי מקסימום
את הקונפליקט החבוי. סרט נחמד, אולי נחמד מדי, המעדיף להצניע ולרסן את האופציה ליצירת דו שיח טעון יותר.
לא רע וגם לא מפעים. פרווה.
10/6
(2013) חרא סבא Bad Grandpa
עם כמה שזה טראש גמור, זו היצירה הכי טובה עד היום של חבורת ג'קאס. ספייק ג'ונז אחד המפיקים, איזה קטע.
ג'וני נוקסוויל עוטה איפור כבד ועובר מטמורפוזה בדרך להיות סבא גס רוח, חרמן, מגושם ונטול טאקט וואטסואבר.
כל הסצינות שאמורות לרגש לא הכי עבדו והיו על תקן פילרים לא מזיקים. הומור הסלאפסטיק מצחיק ומטורף לגמרי.
10/7
(1990) אמון הדדי Trust
האל הארטלי מפליא להביט על דמויות קרות המתקיימות בפלטפורמה של מציאות חמה אך עודפת בעיות קריטיות.
התסריט המצוין דואג למצוא נקודות השקה מקוריות בין סגנון עצמאי לבין הארות והערות חשובות על היעדר רצון
לקונפורמיזם מחשבתי. שולי החברה האמריקנית השתלטו על הדיון הקולנועי מאז הסבנטיז, הציגו חלופה מעניינת
לדרך בה אפשר לקרוא טקסט מוכר בדמות מציאות דואלית. בולט גם הדיאלוג המדוכדך, העגמומי וכשיש לך את
מרטין דונובן, אדריאן שלי ואידי פאלקו, אז קל יותר להתרגש ולחוות את הכאב שלהם ולהריע לטובתם. סרט עם אופי
נוקשה וחשדני שלא שוכח לגעת בזהירות בסיבים של אמון מפורר בין בני אדם, אחרת הוא לא היה כזה שובה לב.
10/8
(1969) צבא הצללים Army Of Shadows
ז'אן פייר מלוויל מבקש לחקור קולנועית את תנועת ההתנגדות הצרפתית (''הרזיסטנס'') בה היה חבר בעת מלחה''ע ה-2.
ההתמקדות שלו היא על חיבוטי הנפש והשסעים שאיימו לקרוע חלק מאנשי התנועה ממטרתם המקורית להגן על אידיאלים
כאלה ואחרים. בשונה מ'הסמוראי' המעולה, מלוויל מתרחק מהז'אנר האהוב עליו ומנסה להרחיב את השפה והפאזה האמנותית
שלו ומשיג מבוקשו בזכות הצילום עוצר הנשימה וכמה מהסצינות הכי מותחות ומורטות עצבים שראיתי בחיים הארורים שלי.
לא הייתי קורא לו יצירת מופת, פשוט סרט עם סגנון ונפח המעבים את הדמויות והופכים את המשבר שלהם למועקה פרטית שלנו.
10/7
(1950) שדרות סאנסט Sunset Boulevard
ראיתי לפני כמה שבועות ועכשיו יוצא לי לכתוב עליו. בילי וויילדר לקח וטווה את סך כל הנוארים שאי פעם נוצרו עד השנה
בה יצא הסרט ועשה סיכום משלו. בוא בעת, זה גם כתב האשמה, הטחה נועזת, ביקורת פנימית על הוליווד שמולידה אלילים
ואז מפנה להם עורף. אם בסיום ההקרנה ניגש אלייך מנהל האולפן של הסרט וזועם ''אחרי כל מה שעשינו עבורך, ככה אתה גומל?!''
ואתה מוצא עצמך בעמדה להגיב ''לך תזדיין'', אז באמת אפשר להריע לוויילדר. ככה עושים זאת נכון, מסתבר.
הכתיבה של וויילדר תמיד הרגישה לי ככזו המקדימה זמנה ושוטפת את המסך בכישרון הבעה ויזואלי ומילולי שאין שני לו.
סרט מעולה עם אנרגיות נשכניות לצד ערגה לסולם ערכים שנדמה כי נבגד ונותר על כן להירקב בתחתית ההכרה המוסרית.
איזון מרתק ומושכל בין הצורם והקודר לבין הנוגה והסנטימנטלי. סרט עם שליחות וחיים משלו, וגם סיום מצמרר וממוגג כאחד.
10/8
(1944) ביטוח חיים כפול Double Idenmity
גם אותו ראיתי לפני זמן ולא יצא לי להתייחס אליו עד עתה. נואר טוב של בילי וויילדר, פחות מחשמל ומסעיר מסרטים אחרים
שלו ועם זאת הוא מתקיים באופן ראוי לציון ביחס ובמקביל לתכתיבי הז'אנר. הסרט בנוי כעלילה פתלתלה הבוחנת שינויים
בתגובות של דמויות מועדות לפורענות מוסרית כשהן נתקלות ב''תמריצים'', נקודות מפנה סוררות והשפעתן מרחיקת הלכת.
המגרעה שלו היא בעריכה, שמתי לב שהתירו למס' סצינות לא טובות מספיק להיות חלק מהסרט. לא נורא.
10/7
(1934) זה קרה לילה אחד It Happened One Night
קומדיה רומנטית נהדרת של פרנק קפרה, בה צפיתי לפני שבועות אחדים ונהניתי כמעט מכל רגע.
קלארק גייבל וקלודט קולבר נטמעים בקלות רבה בתסריט שהולך למקומות חתרניים ובלתי צפויים, בטח ובטח
יחסית לשנה בה הופק. בגדול, זה מאוד מקסים, נוגע ללב, גורם לחיוך בלתי פוסק של שעה וחצי. פנינה של ממש.
10/8