ראיתי בשבועיים האחרונים
מה שאני הכי אוהב אצל
'תרגיע' של לארי דיוויד (הגעתי לעונה 6) זה את התיאור של הנכלוליות האנושית במלוא כיעורה.
בכל פעם שדיוויד מרחיק לכת ומותח את ההווי הפרטי שלו למקומות שהם לחם חוק למיזנתרופים באשר הם, מייד נכנסים שוב ושוב
למצב קטטוני הנובע משאט נפש. עם כמה שזה כואב לצפות בסיטואציות המאשרות את המציאות כפי שהיא מוכרת לנו - מציאות של
''וחי היגיון עם אבסורד'' - צריך לזכור שהקטנוניות והמרירות תופחים בתנאים של אילתור סדרתי אקססיבי. דיוויד מתגאה בהיותו הלבן
העשיר והמשועמם שמחפש משמעות היכן שאף אחד אחר לא מעוניין לחפש. וזה מה שמוליד את ההומור הספונטני, המביך, המעיק והנבון
בדרכו הטורדנית. 'סיינפלד' על קראק.
אם חשבתי שצפייה ב'תרגיע' עושה לי לתעב אנשים עם אפס מודעות עצמית, אז
'פילדלפיה זורחת' זה כבר שיט אחר אבל שיט טוב.
אין שום דרך בעולם להתחבר לראיית העולם הלוזרית והאנוכית של הדמויות הדביליות. מה שמצחיק, זה באמת עובד ברמה מסוימת
ומיטיב לשחרר חומרים קומיים חצופים לעבר כל מקום שטרם זוהם. כרגע אני בעונה 3 ובא לי לצרוח על הפתטיות המופגנת בכל רגע. ממכר.
(2013) Rewind This
בשנות ה-90 המאושרות, אחי ואני חיכינו כל הזמן בהתרגשות חמימה לאבא שיביא לנו סרטי וידאו חדשים שיצאו להשכרה ומכירה.
אני מתגעגע לימים ההם. היום, כידוע, אפשר למצוא ולהוריד ברשת כמעט כל סרט שיצא במאה השנים האחרונות. הסרט הדוקומנטרי
מתחקה אחרי עקבותיו של הוידאו והאנשים הנאמנים לפורמט גם על סף 2014. מסע סוחף ושובה לב אחרי אוצר הולך ונעלם.
10/8
(2012) רוק בקסבה
אוקיי, זה היה רע ובלתי נסלח. אין לי מילה אחת טובה לומר עליו.
10/1
(2011) היורשים The Descendants
סרט לא מרגש, לא אמין וקצת משעמם. הרגעים הטובים – טובים. והם מעטים. מבמאי שעשה את 'דרכים צדדיות' הנפלא ציפיתי ליותר.
קלוני הפעם מתברר להיות ליהוק לא מוצלח במיוחד, הכניסה שלו לדמות אמביוולנטית, דואלית ורופסת רגשית לא בדיוק מתאימה כשציפיתי.
10/5
(2010) הילדים בסדר The KIds Are All Right
הסרט ניסה לתת לקהל צופיו לעשות 2+2 וזה לא הכי צלח, עיינו ערך התעוררות הזעם בקרב הקהילה הלסבית.
כצופה ''חיצוני'', שמתי לב ללא מעט נקודות שמחזקות את ההנחה וההשערה האישית שלי כי אין פה תיאור שחור-לבן
של מציאות לסבית כפי שהיינו רוצים לראות על מסך הקולנוע. המורכבויות הרגישות עובדות בגלל השחקנים הנהדרים
ולא ברמת התסריט שקצת חרג מהסמכות של עצמו ולא לקח אחריות אמיתית. יש גם נימוקים צדקניים כאלה ואחרים
לקיומו של הסרט במהלכו. יחד עם זאת, מצאתי אותו מספיק טוב. הבימוי של ליסה צ'ולודנקו ('שחייה לילית' המעולה)
עושה חסד עם בימוי מודרני באשר הוא.
10/7
(2010) פעם הייתי
אדיר מילר ניסה נואשות להחיות מפה לפה את 'הסרט של אבי נשר' וכשהוא הבין שאין כבר מה לעשות, הגיעה העת בה
פשוט החליף את הסרט והפך להיות הסרט בעצמו. כי באמת, בלעדיו אין שום טעם או ערך לשיטתיות המיושנות בה
נעטפת עלילה קלושה וצפויה ממרחקים. יש רגעים בהם נשר מביים סצינות בכובד ראש, סצינות שאמורות להיות מותחות
ו/או מעוררות סקרנות אבל ברגע שידוע מראש מה, איך ולמה יקרה, הוא מאבד מייד את הטאץ' והתיזמון. ועוד דבר,
היצירתיות של התסריט מתחלפת בקיבעון מחשבתי לא ברור של הליכה בתלם מוכר. סרט חמדמד כשהוא לא מביך.
10/5
(2009) עג'מי
היו זמנים בעג'מי. ועודנם. הזמן הקולנועי של הסרט מתקתק במהירות, יחסית לדרמה חברתית דחוסה וקטועה לינארית.
נפתולי הנראטיב מתבהרים בדיוק כשצריך, בדיוק כשהרעמים והברקים החגים מעל הדמויות נרגעים. רק אז אפשר
לראות כיצד השינוי בהם נכנס לתוקף. לרוב, שימוש בסגנון בימוי/צילום שנמצא על סף דוקומנטרי של ממש זה מבורך.
כאן זה נעשה ברישול אבל רישול שמותר ויאה למחול עליו. בזמנו, זכור לי שקיטלגו, הגדירו ותייגו את הסרט כטרגדיה,
סאגת פשע אינטנסיבית וזועמת. בדיעבד, זה סרט שיצא מהקרביים של צמד במאים חכמים במיוחד. לא פלא שיש בו
נשמה שמזכירה מעט את המאבקים של 'עיר האלוהים' והאינטריגות הקטנות כגדולות של 'הסמויה'.
10/7
(2009) סיפור גדול
כמו לאכול משהו לא מספיק משביע, הסרט. קודם כל, באמת שאני מוריד את הכובע וגאה בסרט ישראלי שהחליט
לשבור לכיוון מקורי ולעשות קומדיה פשוטה, בלי תוספות של בורקס משמין ובלי זיוני שכל עדתיים/היסטוריים.
שנית, קצת התפספס. ההומור סבבה לגמרי ודביר בנדק מתעלה על איציק כהן בלי להתאמץ בכלל (במשחק, לא במשקל,
מה קרה לכם). ושמחתי לשמוע גם שיהיה רימייק אמריקני, בתקווה וידיים נכונות יעשו ממנו מטעמים לקהל רב ככל הניתן
והוא באמת יעשה ימבה כסף ויהיה גם ראוי למאכל. הנחת ההלכה למעשה של הסרט מוציאה מראש מכלל סכנה את
האופציה שתהיה בו אמירה פוגענית ומרומזת כנגד אנשים עודפי משקל. ולא שהוא מחבק ומחלק להם לגיטימציה להמשיך
באורח חיים לא בריא. עצם הנייטרליות שלו מייד גרמה לי מעט לסלוד מהמכלול אבל הנחתי לזה בצד. זוטות הרי לא שווה
בגללן להפסיד סרט מקסים וטוב לב.
10/6
(1998) הקו האדום הדק The Thin Red Line
סרטו של טראנס מאליק הוא המופת שבהתגלמותו. אולי סרט המלחמה האחרון הכי טוב וחשוב. אם ספילברג ביקש
לגבות ולשחזר מחדש את מוראות המלחמה באותה שנה עם 'להציל את טוראי ראיין' המצוין שלו, אז מאליק מצידו בחר
לרתום לסרטו הלך רוח אנטי-מלחמתי, שוחר אהבה לקיום ושופע פילוסופיה המבקרת את פלישת האדם לטבע והחרבת האיזון
השורר בו. הרבה שחקנים גדולים אפשר למצוא פה - ומדהים לקרוא כמה שחקנים גדולים אחרים השתתפו בו ונחתכו בעריכה -
ואיכשהו זה לא הופך להיות תשדיר שירות מעורר אי נוחות. זה כן הופך למיצג אבסורד נשגב. היכולת של מאליק לשאול
ולדון בסוגיות מוסר היא פשוט מלאכת מחשבת של יוצר שיכול לערום עוד ועוד בולי עץ הישר מהתודעה ואז לכסות עימם את
המשקעים הנפערים כתוצאה מאותה תודעה. ואנחנו, שזכינו להביט בעיניה של תודעה נדירה זו, יכולים רק להתמוגג.
10/8
(1983) Angst
אז הסיפור הוא כזה: ג'ראלד קרגי, לו זה סרטו היחיד, פרש מעסקי הקולנוע בטרם עת כיוון שנקלע לחובות כבירים לאחר
שהקריב את ממונו הצנוע לטובת הצלחת ההפקה. קצת חבל לי עליו, כי לא רק שזהו הסרט האהוב ביותר על גספר נואה
(אם זה שווה משהו), אלא גם כי היה גלום בו פוטנציאל מבריק. סרט גרמני על רוצח המשתחרר לחופשי וחוזר לסורו די מהר.
עריכה מאוד חסכונית, השחקן הראשי מקפיא דם (ארווין לדר - בקרדיטים הוא נקרא בפשטות ''הפסיכופת'', זה משעשע)
ולמרות שאין פה יותר מדי סצינות גראפיות בוטות (לאכזבתי), מצאתי אותו מעניין. הכלב גנב את ההצגה! איך ביימו אותו,
בינתי מעולם לא תדע. חוויה אקספרימנטלית שעלולה לייגע אבל מוזרה בקטע טוב ולא שגרתית. הסיום גאוני.
10/6
(1958) מגע של רשע Touch Of Evil
הסרט הכי טוב של אורסון וולס. נואר מצוין, שיא של ממש. הצילום בזוויות נמוכות הוא כנראה המוצדק ביותר שאי פעם ראיתי.
וולס עצמו מגלם דמות של נבל מרתק, בלש משטרתי שמאס במוסכמות ונכנע לטעמו המריר של חוסר הצדק. מערכות המוסר
שלו קרסו והוא מתנהג כנידון לשוטט לנצח בשדות של רשע טהור. צריך רוע בשביל למגר רוע, זוהי החלופה בה הוא נוקט.
הסרט מעמיד למבחן גישות שונות לאנליזה של פסיכולוגיה אנושית והתסריט מטנף בלי בושה כל מהלך מקדם עלילה -
מה שמעצב את האלמנטים של התימות החריגות לכדי אמנות מתריסה וחתרנית אך הכל נעשה במגע מופלא.
אותו מגע מופלא חושק להרכיב את הנואר הישן והטוב מחומרים קצת יותר מעוררי קבס, על מנת ליצור אפקט מוחשי וריאלי
של תחושת אפלה כבדה. סרט ששינה לי את גלי החשיבה על האופן בו אפשר להמיר ''טוב'' לכדי ''טוב-רע'' ולעמת אותו
עם מציאות שלא יכולה להתפשר על קיומו כי מגיע לה ''טוב'' יותר טוב.
10/9