סרטים טובים בשבועיים האחרונים
(2013) סוף This Is The End
ממטיר בדיחות מטורפות בלי סוף ונהנה לגרום לנו להנות. סרט שמרגיש כמו מסיבה אחת גדולה עם מיטב
הקומיקאים מסרטי ג'אד אפאטו. רוב הזמן הוא מצחיק וכיפי, פונה בעיקר לחובבי ההומור הוולגרי והמודע לעצמו.
סת' רוגן ביים וכתב קומדיה המעקמת את הז'אנר ומעניקה לו צורה פוסט מודרנית מלבבת. יש נקודות חלשות אבל
הן נותרות הרחק במרתפי הזיכרון כי בסופו של דבר נשאר טעם טוב של חומרים פרועים, גם אם מעט קרים רגשית.
10/7
(2012) חיות הדרום הפראי Beasts Of The Southern Wild
הסנסציה התורנית של סאנדנס מצליחה לרגש ולהקסים, גם בלי יותר מדי עלילה. ממש נפלאות ההתבגרות בחיק הטבע
עם פסקול משכר חושים. הילדה בתפקיד הראשי שברה לי את הלב ויצרה אווירה מיוחדת, אווירה של קונצרט בסופו היה
בא לי למחוא כפיים. הפגמים הגסים שלו משביתים את השמחה מדי פעם והניסיון - אותו אני זיהיתי לפחות - לגרום לנו לחשוב
שהוא דווקא משמעותי ומתנהג כאלגוריה על הפערים העצומים בין הקולנוע העצמאי למיינסטרים, לא מניח את הדעת ולכן הוא
נשאר בטריטוריה של ג'וי טהור ותו לא. ואם נניח בצד את התסריט המפוזר והפשטני, אפשר פשוט להישען אחורה ולתת
לצבעים ולקולות למעוך את הלב. הסרט הוא כמו חיבוק בן שעה וחצי, לטוב ולרע, חיבוק שמזכיר את הדברים הקטנים והחשובים באמת.
10/7
(2011) היו זמנים באנטוליה Once Upon A Time In Anatolia
עצר את נשימתי למשך שעתיים וחצי והתמקם בנוחיות בין גבעות התודעה, והיא מצידה רעדה מהתרגשות עקב המעמד.
סרט טורקי מופתי עם אופי של בלדה מצמררת המחלחלת בזהירות פנימה וגורמת ללב כאב בכל פעימה. העלילה קורמת עור וגידים בגלל
המוות, הגורם המעשיר לטוב ולרע את הדינמיקה המאולצת בין הדמויות. צלילי חליל השאול נשמעים היטב בכל פינה של היצירה המרתקת הזו.
הבימוי הזכיר לי עד כמה קולנוע יכול לתת ולקחת תקווה כאוות נפשו. ככל הנראה הסרט הטוב ביותר של 2011, פלא אמנותי די מדהים.
10/9
(2011) החיים הכפולים של וולטר The Beaver
קאמבק של מל גיבסון? נההה. כלומר, הוא מצוין אבל הסרט בינוני מדי. רעיון יפה, גימיק חמוד וכמה סצינות מעולות. השאר די תפל.
ג'ודי פוסטר מביימת ומשחקת בעצמה בסיפור שעל פניו אמור להיראות מקורי. אז על פניו.
10/5
(2010) שליחותו של הממונה על משאבי אנוש
סרט ישראלי נהדר עם הופעה אדירה של מארק איווניר. קשה לי להצביע על דברים רעים בסיפור המסע של הדמויות האבודות.
מאוד סוחף ומשרטט בזהירות את החולשות של האדם המודרני ואפשר לומר שהתוכן אוניברסלי למרות הנקודות הברורות הקשורות
לבירוקרטיה כחול-לבן. ריקליס מנצל את כל המשאבים האפשריים שעמדו לרשותו ומעמיד פה יצירה שאפשר להיות גאים בה מאוד.
10/8
(2007) הכיתה Klass
סרט אסטוני שהשאיר אותי בהלם, טראומה של ממש. ברצוני להכריז כי הוא מתעלה על 'אלפנט' של גאס ואן סאנט, בבואו להציג
אדישות ואטימות של קולקטיב אל מול חסרי האונים. סרט ביכורים עם תפניות חדות ואלימות, גם אם לפעמים הנטייה היא לעריכה מסוגננת
על פני רגישות נטו. מרתק, אכזרי ושותת רוע מכל עבר אבל מקפיד לשמור גם מקום לרגעים קטנים וחשובים של חסד מוסרי.
10/8
(1996) מוציאים עשן Blue In The Face
סרט ההמשך לסרט 'עישון' עם הארווי קייטל ושלל הופעות אורח משעשעות כמו לו ריד ז''ל, ג'ים ג'ארמוש (הדיאלוגים איתו קורעים מצחוק),
מדונה (זנותית משהו), מייקל ג'יי. פוקס, מירה סורבינו (כמה חבל עליה, פספוס גדול), ג'יאנקרלו אספוזיטו ועוד ועוד.
כמו פרסומת ארוכה לסיגריות וברוקלין. הדיאלוגים זורמים ועושים את הסרט לבר צפייה.
10/7
(1991) סלאקר Slacker
סרטו הראשון של ריצ'רד לינקלייטר, במאי שאני מאוד אוהב. דוגמה קלאסית לאיך לעשות סרט דל דל תקציב עם שחקנים לא מקצוענים.
אנקדוטות על יום בחיי דמויות שוליים באוסטין, טקסס. לינקלייטר עובר מדמות לדמות, מסיפור לסיפור עם טכניקת בימוי פשוטה וחכמה.
10/7
(1976) התחנה הבאה - גרינץ' וילג' Next Stop, Greenwich Village
באמת שאני לא יודע מה לומר. היו סרטים גדולים בסבנטיז, גאד דאמיט. והנה עוד אחד מהם. לני בייקר גדל לצד דור השחקנים החדש
והיה הבטחה בדיוק כמותם רק שלמרבה הצער הוא נפטר בטרם עת ב-1984. כאן הוא מגלם צעיר המחליט לעזוב את הוריו ולנסות מזלו
בעולם המשחק ומתמקם בגרינץ' וילג', ניו יורק. מהר מאוד הוא משתלב בסצינה הבוהמיינית של הפיפטיז בה פורחים אמנים אקסהביציוניסטים
עם שריטות וחלומות השמורים לדור האמריקני של לפני אירועי מפתח בהיסטוריה. סרט מצוין!
10/8
(1963) שמונה וחצי 1/2 8
הרשו לי להיות נון קונפרמיסט ולומר כי זה ממש לא הסרט הגדול בכל הזמנים ואפילו לא אחד מהם. אצלי הוא לא ימצא אפילו מקום ברשימה המאה.
ולא שהוא לא נפלא. הוא כן. בעיקר בחצי הראשון שלו. נהניתי הרבה יותר מ'לה דולצ'ה ויטה' המענג. פליני עשה שימוש חדשני בזרם התודעה
ונכנס עמוק למוחו של במאי הנמצא במשבר אישי ואמנותי. מרצ'לו מסטרויאני קורע לב. הפתיחה של הסרט היא משהו לא מהעולם הזה.
10/7
(1956) המחפשים The Searchers
וואו, איזה מערבון! זה יותר דרמה מאשר מערבון וככל הנראה הסרט החשוב ביותר שנעשה בז'אנר.
סרטו של ג'ון פורד מעט קומם אותי אבל לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי את שלל מורכבויות העלילה שלו תוך כדי צפייה.
ג'ון וויין בתפקיד הכי טוב שלו בקריירה, אנטי-גיבור המשקף את אמריקה הלבנה וחסרת הרחמים עם יומרות ומוסר נאלח.
10/8
(1953) פחד ותשוקה Fear & Desire
נו, טוב, גם קובריק מפשל. ולפחות היו לו את הבולוקס להודות בכך. סרט הביכורים שלו הוא בן שעה תמימה, מתאר כיתת חיילים
מעבר לקווי האויב. ממש רואים ומבחינים כי זו יצירה בוסרית ולא שלמה ו''ציור של ילד התלוי על המקרר'', כפי שהיטיב קובריק עצמו לומר.
אלים מאוד (יחסית לשנה בה הופק כמובן) ומרשה הצצה ראשונית למאסטרמיינד הדגול.
10/4