סרטים מהשבועיים האחרונים
(2013) פסיפיק רים Pacific Rim
סרטו המצופה של גיירמו דל טורו לא הוליד הרבה מאשר סצינות מנופחות ועמוסות כל טוב מבחינת גודל -
רובוטים אקסטרה לארג' נגד מפלצות אקסטרה לארג'. חוץ מהדמות של רון פרלמן, שאר הדמויות היו חסרות ליטוש
וטבעו בים הקלישאות הארור והידוע לשמצה. מהנה בעיקר ובמיוחד בחציו ראשון ואח''כ הופך למעצמה דיקטטורית
המשליטה על צופיה אנרכיה וזה לא כיף בכלל.
10/5
(2013) הטיהור The Purge
המותחן עתידני עם אית'ן הוק ולנה האדי (סארסיי מ'משחקי הכס') מציג כמה נקודות מעניינות בתחילתו.
חיש מהר צצה יומרה בדמות נבואת זעם על האלימות האמריקנית וזה לא עובד. בימוי קלוקל ותסריט חלש
מונעים מהסרט להיות חשוב או אפילו מבדר בצורה הבסיסית ביותר. הרעיון של עיצוב מציאות דיסוטופית
בה המוסר האנושי נזרק לפח לטובת רדוקציה נחרצת של תפיסת האדם את עצמו באמת עוצרת נשימה.
10/4
(2012) לופר Looper
המונח אוברייטד הומצא במיוחד עבורו. ראיין ג'ונסון במאי מוכשר וטוב, מאחוריו עומדים בגאון סרטים
כמו 'בריק' ו'הנוכלים בלום' ועבודות בימוי מרשימות בטלוויזיה. פה הוא לוקח קונספט מעניין ומשלב בתוכו דמויות חלולות.
לא מצאתי אמירה מעמיקה או הארה מעוררת השתאות, למעט הצד הטכני שמוודא ליטול עניינים לידיים ולהראות נוכחות יציבה.
מד''ב בקולנוע הפך לא פעם לטקסט מרתק המפרשן ומנתח סצנריו עתידי אפשרי, קולע צמות על גבי צמות של אלגוריה.
''אם נתחיל לדבר על מסעות בזמן, אנחנו נישאר פה כל היום!'' - נקודת מוצא מבריקה בה נאחז סרטו של ג'ונסון ונאמן לה עד הסיום.
איפשהו באמצע, הסרט פשוט נתקע וצונח בחופשיות אל הלא נודע. פספוס.
10/6
(2012) כרוניקה בזמן אמת Chronicle
פאונד פוטג' שמצליח לשחרר החוצה את הקיטור האצור במתבגר האמריקני המודרני כי הוא יכול.
וכי הוא פועל במסגרת של מד''ב/גוף ראשון/מוקומנטרי - הצורה היחידה בה עדיף לבטא סבל נעורים
ותיעוד אובססיבי של האינדיבידואל את עצמו וסביבתו. תרכובת חכמה של בידור ותהפוכות הגורל.
ראיתי כבר בערך כמאה סרטי פאונד פוטג', ממדינות שונות ומגוונות, תמיד שרר ושלט בהם טאץ' של
אותנטיות לשמה, של ריאליזם שלם. בוז לתלת מימד! סוגת סרטי גוף ראשון מדמה אחד לאחד אמוציות
בזמן אמת וכרוניקה של התרחשות מאיימת המכניסה את הצופה פנימה. לא תמיד זה עובד או מעניין.
בחלק מהמקרים זה הופך את האימה בסרטים הללו ללא ראויה למאכל, רשלנות פושעת של עשייה קולנועית.
לא כאן, ממש לא כאן. סרט עם סטנדרטים גבוהים וניצול יעיל של פיתיונות עלילתיים.
10/7
(2006) רנסנס Renaissance
ניאו נואר צרפתי עם ניחוח של עיר חטאים המזכירה את זו של פרנק מילר/רוברט רודדריגז.
סרט עם סגנון קומיקס מהפנט אליו דניאל קרייג תרם קולו לדמות השוטר שחוקר חטיפתה של מדענית.
חוץ מהאסתטיקה הויזואלית המדהימה, המזכירה גם את 'בלייד ראנר', הסרט שטחי מדי.
10/5
(2004) Calvaire
עוד לא ממש הספקתי להתאושש מגל האימה הצרפתי החדש והנה עוד סרט מהז'אנר המתפתח לשיאים חדשים.
הפעם, אכזבה רבתי. סרט בו לא קורה כלום. קוסטנזה נהג לומר שגם כלום זה משהו. רק שהכלום של הסרט
קיים לצרכים לא ברורים. עלילה מעורפלת ומחניקה על זמר חתונות שנתקע באמצע היער ופוגש פסיכי קינקי.
לא הבנתי למה ואיך ומי ומה הסרט אמור להיות. שילוב לא מוצלח של ז'אנרים. רק הסקרנות שמרה על עניין עד הסיום.
10/3
(2002) סינמניה Cinemania
דוקו מעולה על חייהם של חמישה ניו יורקרים סינפילים. המציאות הטיפוסית שלהם כוללת צפייה מתמדת בסרטים,
בבואת מראה של אובססיה מוחצנת לסיפוק יצר תובעני ומדכא נפש. הקשר שלהם לחיים מתואר כמקרי בהחלט
וכל מרצם מושקע בהכרח אחד ויחיד והוא הקולנוע. סרט על אינטימיות מסוכנת בין הצופה למסך. אמנות התיעוד
שמה עין על אמנות הדחייה לטובת אמנות הסינמה.
10/8
(1991) איידהו שלי My Own Private Idaho
סרטו של גאס ואן סאנט משוטט בעולמם של מחפשי הישועה ובוחר לגעת בסיפורם של צמד חברים המתפרנסים
ממתן שירותי מין לכל מין. עקרונותיו של הג'יגולו הממוצע לא נידונים לעומק או מהווים חשיבות עלילתית מרכזית כי
ואן סאנט בכלל חוקר את מה שנשאר מאנשים שנזנחו להירקב בשולי החברה. ריבר פניקס שהלך לנו בטרם עת
מגדיר מחדש את הדיספונקציה הרגשית של גיבור טראגי. השפה של הסרט מזכירה תיאטרון, דכדוך מילולי מבושם
הנועד לטשטש וליצור אשליה של אמת. והאמת בכלל שוכנת ברגעים הקטנים-גדולים של הסרט.
10/7
(1989) 84 Charlie MoPic
סרט מוקומנטרי עצמאי שהפך ליקיר סאנדנס בזמנו. נדמה לי שגיליתי כאן את אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו
על הפיאסקו ושמו מלחמת ויאטנם. חייל ביחידת ההסרטה האמריקנית מתעד כיתה מבצעית אליה הוא מסופח,
עמוק ביער העבות של האויב. לצד המשימה בפועל, החיילים מנסים לשמור על קור רוח ולשתף תחושות והרהורים
והכל במסגרת של אותנטיות המעוררת יראה לגורלם. ''יש מספיק מלחמה בשביל כולם''.
10/7
(1978) שעת מבחן Straight Time
דסטין הופמן ויתר על הבימוי והסתפק בתפקיד הראשי, אותו הוא יכול להכניס בגאון לפנתיאון האישי שלו כשחקן.
מבוסס על סיפור אמיתי של אסיר שיצא ונכנס מהכלא לסירוגין והיה קשה לו להסתגל לדרישות החברתיות הנוקשות,
אז הפשע ביסס מקום עיקרי בחייו. סרט טוב מאוד, בו אפשר למצוא גם את הארי דין סטנטון, קאת'י בייטס וגארי ביוסי.
מהבולטים של הסבנטיז, אותו עשור של תור הזהב בקולנוע האמריקני.
10/7
(1948) חבל Rope
סרטו הקלאסי של היצ'קוק תמיד נתפס בטעות בתור כזה שצולם בשוט אחד רציף, כאשר זו הייתה לא יותר מתחבולה מתוכננת היטב.
היצ'קוק ניסה לתת פיתרון לתיזה פסיכו-פילוסופית והיא האם אפשר לבצע את הרצח המושלם מבלי להיתפס ומבלי להשאיר עקבות של
מצפון שבור, ניחוח אשמה או יהירות מחשבתית. הדמויות נמצאות בחלל סגור ותוהות על קנקנו של האדם, לא שוכחות להזכיר את טירופו
של היטלר ודנות בשאלות מרתקות, חלקן מופיעות ב'החטא ועונשו', ספרו האלמותי של דויסטויבסקי. האירוניה מקפיאת הדם הופכת
את הסרט להישג קולנועי, לידתה של גישה חדשה למדיום, חפה מחששות הפקתיים או עיסוק בסאבטקסט שנוי במחלוקת.
10/7