פעם הייתי, חכמת הבייגלה, פחת ותיעוב ב-LA
אני חושבת שאחר צפיה בסרטים הישראלים "פעם הייתי" ו-"חכמת הבייגלה" אפסיק להחרים צפיה בסרטים ישראלים בקולנוע.
תמיד אמרתי שאין לי כוח לבזבז זמן צפיה בקולנוע על סרט ישראלי, שאראה בבית, כי סביר להניח שאעביר מהר ב-FFWRD או אפסיק לצפות בהם.
זה לא שלא הלכתי לסרטים ישראלים בקולנוע, אלא שהם היו שיתופי פעולה עם תעשיות קולנוע זרות. הכוונה לסרט "הממונה על כוח האדם" - סרט נהדר, ומעניין שהייתי היחידה ששמה לב כי רק לנפטרת הרומניה היה שם בסרט הזה, כל השאר היו: הבן, הבעל, הממונה, הבוסית וכו'. הסרט הישראלי השני שראיתי בקולנוע היה "קירות" גם סרט נהדר. אני לא מדברת על קולנוע הוליוודי אלא על קולנוע טוב שלוקח רעיון והולך עם האמת שלו ללא יומרות.
אז עשיתי לי סופ"ש של צפיה בסרטים. הסרט הראשון היה "פעם הייתי". התרגשתי. גם מהסרט וגם מזה שהנה הצליחו להדביק אותי למסך מבלי שאחוש מבוכה על ביצועים כושלים. השני היה "חכמת הבייגלה". וגם מצפיה בו הרגשתי כמו עם הסרט הקודם. אני זוכרת שדקלה אומרת "התקשרתי לאמא שלך לקבל את המרשם" והכוונה למתכון בישול עוף. אהבתי את זה שהשתמשו בשפה האמיתית בה משתמשים ולא תקעו שם שפה נכונה בכוח.
ואז הגעתי ל"פחד ותיעוב בלאס ווגאס".
סרט נוראי. פשוט סבלתי לכל אורכו. אני יודעת שהוא טוב, ואני מעריכה ש... ומעריכה ש... ומעריכה את... ומתה על דפ ועל בניסיו, אבל זה היה סבל מתמשך.
אני שמחה שסוף סוף סתמתי את החור הזה בהשכלה שלי וראיתי את הסרט, אפשר לנשום לרווחה. לעיתים זה מרגיש שהחורים האלה בהשכלה עומדים לשאוב אליהם את שאר הידע, כמו היו חורים באמבטיה שלא נסתמו בפקק.
אז אחרי שלושה סרטים אלה, יש שאלה שעדיין לא מצאתי לה תשובה:
האם הצעד הבא בקולנוע הישראלי, לקראת קולנוע טוב, הוא לעשות סרטים כמו "פחד ותיעוב בלאס ווגאס"? או שמא אנחנו מספיק בוגרים לנווט את הקולנוע לכיוון טוב שונה?
ולמבינים בדבר, האם יש סרטים ישראלים בסגנון הזה, שמגיעים לרמה זו של הזיות ושגעון?
ואם לא, אם טרם נעשו, האם זה בגלל שאנחנו גם ככה חיים כאן בפחד תמידי על יקירינו ועל עצמנו, מפאת המצב הבטחוני?