סקר לנשים:

[צימעס]

../images/Emo45.gif

הילדים זכאים לראות את ההורים שלהם חזקים, חלשים, גדולים, קטנים, חולים, מבריאים, בריאים, מתגברים, קוריסם, מטפסים, מבואסים, שמחים וכו' וכו'. הם חייבים להכיר מקרוב את כל המכלול, אחרת יופתעו במהלך החיים.

 

[עפרונית מהודרת]

../images/Emo45.gif גם לדעתי

לדעתי אחת הסיבות שילדים גדולים מתקשים להתמודד עם אירועים שליליים היא, שתמיד מנסים לא לחשוף אותם כשהם קטנטנים על מנת "לא לפגוע בנפשם הרכה". בעיקר אני לא סובלת את סדרות הטלויזיה לילדים, שם יש "טובים ורעים" ברורים, וכל אסון נגמר בטוב. אחר כך יוצאים עם ציפייה כזאת לחיים, והכל נעשה עוד יותר קשה. הרי בשביל פעוט, ממילא אין "אירועים חיוביים" ו"אירועים שלייליים". יש "אירועים מוכּרים" ואירועים לא-מוכרים. את המוכרים קל לו יותר להכיל.

 

[רגליים קרות]

אז מה, פתאם באמצע החיים להתחיל לבכות לידם?

נראה לי שלפחות עם השניים הגדולים עברתי כבר את נקודת האל-חזור..

 

[תרנגולת ערומה]

אבל מה, את חושבת שהם לא יודעים שאת בוכה?

 

[רגליים קרות]

אני חושבת שלא.

כלומר שהם לא יודעים. כלומר גם בכיינית וגם נאיבית

 

[החטא והשופטת]

חשבת לספר להם?

כאילו, לא שהם יראו אותך בוכה, אבל להשחיל ככה, בשיחה, שגם את בוכה לפעמים. אני חושבת שבעיקר לבנים, חשוב לדעת שאמא בוכה זה נורמלי, כי יום אחד תהיה להם בת זוג, וכשהיא תבכה הם לא יבינו מה לא בסדר בה ואיך לתקן אותה.

 

[רגליים קרות]

לא חשבתי, אבל כעת כשאת אומרת - בהחלט

אשקול את זה. נשמע לי נכון.

 

[צימעס]

אני יכולה לספר לך איך מתחילים לדבר על בכי...

בתוך מתאפקת-בכי מקצועית שהתחילה מתישהו להתיר לדמעות בודדות להראות, ולמילים כמו "מרגש" או "בכיתי" להשמע, אני יכולה לספר לך על שלבי ביניים: - "כמעט בכיתי". - "בא לי לבכות". - סיפור על אירוע בעבר (הרחוק) בו בכיתי. ולמתקדמים: סיפור על אירוע בעבר הקרוב בו בכיתי. זה לא אומר שעכשיו אני אבכה חופשי ליד כל אחד בגלל אירוע בכל סדר גודל, אבל בהחלט מעיזה לפעמים (כלומר כשלא מצליחה להתאפק

)

 

[החטא והשופטת]

אבל בהחלט אפשר גם משהו הרבה פחות מתקדם

כמו "גם אני במצב הזה (או: במקומך) בטח הייתי בוכה".

 

[רגליים קרות]

"בא לי לבכות" זו צורת דיבור שגורה אצלי

(אבל גם "בא לי למות").

 

[החטא והשופטת]

בא לי לבכות

זה לא כמו גם אני במצבך הייתי בוכה.

 

[רגליים קרות]

ואם הבכי הוא בגלל אבא, אז זה גם מותר?

זה נראה לי כבר ממש לא חוקי.

 

[תרנגולת ערומה]

לא הייתי אומרת

" אני בוכה כי אבא המנייאק אוהב את המילואים יותר משהוא אוהב אותנו"

הייתי אומרת "אני בוכה כי אני מתגעגעת לאבא וכי קשה לי בלעדיו". מצד שני- ילדים גם צריכים ללמוד איך לריב, לא?

 

[רגליים קרות]

עד כאן. גם למר קו יש קוים אדומים!

זה אני ממש לא מסוגלת. לבכות בגללו ולהסוות את זה בבכי געגועים. יש לי הרגשה שאפילו התינוק לא יקנה את זה. ציניות הם לומדים ממני, לרוב.

 

[תרנגולת ערומה]

כן, את צודקת, רעיון דבילי לשקר.

אז מה באמת אמורים לעשות? אם נגיד אני לא יכולה לא לבכות (במיוחד כשאני כועסת)?

 

[תרנגולת ערומה]

אולי להגיד שזה פרטי ואני לא רוצה לספר?

 

[צימעס]

"אני כועסת, אני שונאת את המילואים האלה"

זה לפחות לא "אבא שלכם, הדביל, למה הוא מתנדב?". אני משערת שהיתה יכולה להתפתח אצלי במצב כזה שיחה בה אסביר את שני הצדדים ואת חילוקי הדעות.

 

[תרנגולת ערומה]

אבל אז מתבקש שהם יקחו צד

ואני לא חושבת שזה כדאי, שילדים יקחו צד במריבות של ההורים. במיוחד לא אם אחד הצדדים הוא תמיד הצד הבוכה (ואז כועסים על ההורה השני, או לומדים להיות בצד הפוגע כדי לא להיות חלשים, או שניהם).

 

[צימעס]

אלא אם הילדים למדו מההורים, בדגמ"ש,

לא לקחת צד. הנה עוד משוה לעבודליו

 

[תרנגולת ערומה]

../images/Emo178.gif עבודה קשה.