../images/Emo142.gifיכולה לומר על עצמי
שאהבה בגיל צעיר, מבוססת בעיקר על מראה חיצוני, ואהבה בגיל יותר מבוגר, לפחות אצלי, באה בעיקר בגלל האופי. כשהייתי ילדה ולמדתי ביסודי, אני ושתי חברות שלי ועוד שלושת רבעי הבנות בכיתה היו קרועות על ילד אחד, שהזכיר לנו אז את ג´ורג´ מייקל. כן התקופה הייתה שלהי שנות ה-80´, כשהפוסטרים של ג´ורג´ ממעריב לנוער, כשהשיער שלו עוד היה מחומצן, עיטרו את דלתות ארון הבגדים שלנו (מה על הקירות? ההורים היו צועקים שזה תולש את הצבע). טוב, האמת היא שאני אמרתי "סתם" שאני אוהבת אותו, בשביל לא להיות "יוצאת דופן, בגלל שגם הייתי "late bloomer". בכיתה ו´ התאהבתי בילד חדש שהגיע לכיתה ועוד גר קרוב אליי. בניגוד לרוב הבנים, הצלחתי לתקשר איתו, למרות הביישנות שלי. ונהיינו ידידים. אבל האכזבה הכי גדולה הייתה שהוא היה חבר של חברה שלי וראיתי אותם כל פעם ביחד וזה שבר אותי. אח"כ הוא נפרד ממנה, שמחתי ואז, הוא נהיה חבר של חברה אחרת שלי. וכן הלאה וכן הלאה, רק שלי הוא אף פעם לא היה חבר, וכמובן, כשהוא רצה להיות חבר, אחרי שנתיים אולי, אני כבר לא הייתי מעוניינת. בחטיבה היה לי אותו סיפור, התאהבתי בכיתה ז´ באחד, שגם רוב הבנות היו מאוהבות בו, אבל הוא דווקא רקד במסיבות תמיד עם כל החברות שלי, ורק איתי לא. לילה אחד כשהייתי בבית, קרה משהו מוזר. פתאום התחלתי לדמיין מה היה קורה אם אני והוא היינו חברים, איך הוא היה בא אליי הביתה, מתיידד עם אח שלי וכו´. בבוקר למחרת קרה משהו מוזר, אחרי שכל כך הרבה זמן הוא התעלם ממני, ראיתי פתאום איך הוא מתחיל להסתכל עליי ומנסה להשתטות לידי כדי לעשות רושם וכו´.. ממש נבהלתי מאיך שזה קרה, אחרי שדימיינתי את זה, כאילו יצרתי את זה ממש. אבל לא נתתי לזה להתפתח אז, כי הייתי ממש ביישנית ולא לציין, נורא לא מקובלת בכיתה. זהו.. היום אם אני מתאהבת, זה בעיקר בגלל אופי עם עומק רגשי, לב רחב, וראש אינטלקטואלי ומבחינת מראה חיצוני, בעיקר בגלל העיניים..