OK, אז הנה הסיפור:
בשבוע שעבר נסענו לאילת חברתי ואנוכי. איך שיצאנו מירושלים לכביש יממלח-לחושך (השעה 22:30) נוכחנו שאבוי! אין אורות רגילים ברכב בשני הצדדים. אורות חניה ואורות גבוהים כן, אבל לא אור רגיל. בהחלטה ספונטאנית חסרת אחריות החלטנו להמשיך ליסוע - עם האורות הגבוהים - ועל הבאב-אללה... מאחר ואני נהגתי את כל הדרך בעוד שחברתי ישנה שנת ישרים-ספגתי אני את זעם הנהגים לאורך שלוש וחצי השעות. למזלי היה כבר מאוחר והכבישים היו יחסית ריקים. לא היה אחד (!!) שלא סימן לי, ובצדק, להנמיך. אבל רובם המכריע-כשנוכח שאני לא מנמיכה-החזירו לי אור גבוה. הלקח שלי, אגב, הוא שלהחזיר אור גבוה זה הדבר האוילי ביותר שכן לא מספיק שאתה לא רואה כלום, עכשיו גם זה שמולך לא רואה. שתי מכוניות עיוורות במהירות 140 קמ"ש זה הדבר הכי מלבב.. בערך בחצי דרך הערבה החליט איזה 4X4 לנקום בי. הוא נצמד לי לטומבון האחורי ונסע עם אור גבוה ככה כמה קילומטרים (איזה גבר!!). מחוסר ראות טוטלי ומהחום הכבד שהשתרר באוטו האטתי למינימום מהירות בתקווה שיתיאש. אבל הגבר הלך עד הסוף! חשבתי לעצור ולשאול אותו אם במקרה הוא מנסה לחנך אותי אבל ירדתי מזה כי חששתי שאחטוף ממנו מכות. בסוף , למזלי, הוא היה צריך לפנות איפהשהו.. בזאת לא תמו ההרפתקאות: קצת פני אילת אני רואה שמהגלגל השמאלי של הרכב המסחרי לפני ניתזים ניצוצות. תיכף זה כבר הפך לפס אש על הכביש (מרהיב!). בשניה האחרונה הצלחתי לסטות ממנו. הם עצרו והגלגל שלהם כבר בער באש גדולה. לא הצלחתי להבין מה קרה שם אבל בסוף הם הצליחו לכבות את האש עם חול. אם הגעתם עד הלום (איפה סיטרא שישאל איך זה קשור ליוצאים??), סחתן. אני סתם בשוק מהכוחנות שאנשים מפגינים על הכביש. נכון שהייתי לא בסדר, אבל באמת שאין שמץ הגיון בנקמנות הזו... אגב, את הדרך חזור כבר עשינו באור יום, כמובן. >מודה על שיתוף הפעולה<
