ליעל -
אין דבר רע בלא לאהוב חלק מסוים בגוף, או באישיות וכד'. הבעיתיות היא שאצל נשים מדובר בתופעה גורפת של חוסר שביעות רצון מגופן או מחלקים מסוימים בו, ורצון עז לשנות כמעט בכל מחיר, אפילו על חשבון בריאותן. לכן זה כן פוגע, זה פוגע באוכלוסיית הנשים. זה פוגע בבטחונן העצמי ובדימוי הגוף שלהן. זה פוגע בכיס שלהן, באושר שלהן, זה פוגע בזמן שהן משקיעות עבור זה, זה פוגע במיניות שלהן, בהזדקנות שלהן וזה פוגע בבני הזוג שלהן ובבנותיהן שלומדות אף הן לשנוא את גופן. עם פרוץ עידן ניתוחי החזה נמצא כי יותר ויותר נשים שונאות את החזה שלהן וחושבות שהוא מכוער. אנו משוות את החזה שלנו לחזה שעכשיו באופנה - גדול ועומד, ואנו שואפות לשנותו אם באמצעות ניתוחים פלסטיים יקרים ומסוכנים או באמצעות חזיות פושאפ מרופדות שמועכות את החזה ויוצרות אשליה של חזה עומד, עגול וגדול יותר, יוצרות אשליה של חזה אחיד לכולם. במציאות לכל אישה חזה אחר, מיוחד ושונה מזו של רעותה. וזה היופי בחזה - השוני בין אישה לאישה ולא הדמיון לאיזה חזה מודלי שעכשיו באופנה. אני לא מסכימה עם כך שחזה שאינו סימטרי למשל, או נפול, או קטן מידי או גדול מידי או פשוט לא כמו שהאופנה מכתיבה לנו כיום הוא טעות של הטבע. ממש ממש לא. לא נועדנו להראות אותו דבר, ואיננו מוצרים המיוצרים במפעל, לכן אין כאן טעויות. באם לא קראת אני מאוד ממליצה על הספר "ההיסטוריה של השד" מאת מרלין יאלום. בספר זה היא סוקרת את התמורות שחלו באידיאל השדיים מתקופה לתקופה, מה שמדגיש את העובדה ששד שנתפס בעיננו כיפה הוא עניין חברתי-פוליטי, וישנן תרבויות שמאדירות שדיים בגדלים ובצורות אחרות. ספר זה מדגיש עד כמה השדיים אינם שייכים לאישה, כי אם לאמנים, למנתחים, לפרסומאים ועוד. אני אישית כבר שנים מתהלכת ללא חזיה (פרט לראיונות עבודה) ונהנת מכל רגע. חבל שנשים רבות אינן נוהגות כך, בצורה זו היינו נחשפות יותר לשדיים אמיתיים ומגוונים של נשים רגילות, ולא רק אל שדים מסולקנים של שחקניות ודוגמניות, אותן שדיים שמנסים למכור לנו.
