עמימות, מזכיר משהו? ../images/Emo13.gif
טוב, אז עוד כמה דברים: אסור להשתמש בדת להפרת הסדר החברתי (לא על ידי ארגונים ולא על ידי אינדיבידואלים), לפגיעה בבריאות או בחינוך, או בקיצור, כל דבר שהמדינה חפצה בו. מוסדות ומקומות דתיים לא יהיו תחת שליטה של מדינות אחרות (אבל בהחלט תחת שליטת סין. זה הפירוש שלהם לעצמאות של המוסדות הדתיים - נחמד לא?) הממשלה הסינית על שלוחותיה (ברמות השונות) תשלוט אדמיניסטרטיבית בפעילויות הדתיות שיש בהן קשר לאינטרסים של המדינה או לסדר חברתי. התאגדות דתית היא התאגדות לכל דבר ועניין וצריכה היתרים והכרה מסודרים מהשלטונות (ובלי זה - איננה חוקית). ניתן להדפיס כתבי דת בתנאי שהם מתאימים למה שהמדינה רוצה: בלי לגרום לאי סדר חברתי, להקצנה דתית, ובלי להפר את עקרון העצמאות (כפי שהוגדר קודם). כל מורה דתי צריך לעבור הסמכה ולהיות רשום ברשויות. בנוסף הם מציינים שבמקומות של פעילות דתית (כלומר מקומות שקיבלו הרשאה מפורשת מהרשויות) ניתן למכור דברים שקשורים לדת, כמו כתבים. בסוף יש רשימה של ענייני חוק שאין לי כוח לעבור עליהם בפרטים... לגבי הפצה מסיונרית מחו"ל - במידה ומדובר בדת לא מוכרת רשמית בסין, נראה לי (אני לא עו"ד...) שזה אסור על פי חוק. במידה ומדובר בדת מוכרת, אני לא בטוח, אבל נראה לי שבכל מקרה מסיונריות לא תתקבל בברכה (היה עניין שלם עם הקתולים והמעמד של האפיפיור לא מזמן, משום שלפי החוק הזה הקתולים בסין הם לא חוקיים אם הם רואים את השליטה בדתם כנתונה בידי מדינה זרה). לגבי מה שאמרת על "מותר" או לא, ועדיין מוכרים - מסכים איתך, אבל העניין הוא שיש עמימות מסויימת (או שאני לא מצאתי את החוק הספציפי). זה נוח לכולם ונכון לא רק לגבי דתות אלא בעוד המון דברים. אני בטוח שכל מי שעשה עסקים או נדרש להעזר בחוק הסיני בעסקיו הרגיש את העמימות הזו. זה קשור גם לתפיסה מעט שונה לגבי תפקיד החוק במדינה, אבל לא משנה.