ספירת העומר

מת מכאב

New member
ספירת העומר

עברו שבעה שבועות מאז התפרצות הזעם האחרונה שלי (כשלושה שבועות מאז הפנייה שלי לפורום הזה). שוב, זה לא חדש, כי כפי שסיפרתי כבר, "ההתקפות" שלי קורות אחת לחצי שנה בערך. אז עדיין אין סיבה למסיבה. אבל מאז הספקתי לפגוש בפעם הראשונה את הפסיכולוג החדש, לקרוא הרבה ובעיקר לחשוב ולהרהר הרבה בעצות השונות שקיבלתי (לא אלו התרופתיות - אלו עדיין נחשבות בעיני לעצות אחיתופל המבוססות על חוסר היכרות מוחלט עימי ושל הסיטואציה הספיציפית שלי). אחת המחשבות שעלתה בראשי היתה נוראית מאין כמוה ומאז לא מפסיקה להטריד אותי: יכול להיות שאני עושה את "זה" כי זה פשוט עובד?
מה זה "עובד"? עובד זה משיג איזושהי מטרה מסויימת. למשל, זה גורם לאשתי סוף סוף להקשיב לי כשבימים כתיקונם זה לא קורה. למשל, זה גורם לי להרגיש כאלו רגשי אשמה שבמשך ששת החודשים הבאים אני חוזר בהכנעה להיות "הסמרטוט" שלה. זהו מצב מאוד נוח עבורה ויתכן שהיא בעצמה מעוניינת בהמשך המחזוריות החולנית הזאת. אחרת, למה היא לא עזבה אותי מזמן? (אל תגידו מתוך פחד, כי מעולם לא איימתי עליה ולמעשה אני הוא זה שמתחנן באופן כמעט קבוע שיאללה נגמור כבר עם הסיפור ונתגרש).
אם זה ככה זה אומר שאלימות כן משתלמת. אבל בשביל מי? בשבילי או בשבילה? ...
(אבל בינתיים אני עוסק בספירה אקטיבית של השבועות ללא זעם ומקווה שאולי זה יביא את השינוי המיוחל) מת מכאב
 
נשמע הגיוני מאד

לדפוסי התנהגות רבים יש תמורות סמויות ומחירים גלויים. יתכן שמה שתיארת הינו מדוייק לחלוטין. אם השאלה התעוררה בעקבות המפגש עם הפסיכולוג החדש, כנראה שהוא מתאים לך יותר. שמעתי פעם את הביטוי הבא: "עדיפה תשובה מקורבת לשאלה נכונה מתשובה מדויקת לשאלה שגויה". לדעתי התחלת לשאול שאלות בכיוון הנכון. אני מקווה שהן התחלת הדרך לפתרון בעייתך. בהצלחה.
 

פלסטיק

New member
רד מזה ומהר

אל תחפש תירוצים להצדקת אלימות, זו לא הדרך. ברור שאלימות יכולה להביא להשגים, גם מדינות נלחמות אחת בשניה אבל אתה לא אמור להלחם באישתך. אז אל לך להיות אלים עם אישתך גם אם אתה משיג באמצעותה איזשהו הישג, גם בגלל הפן המוסרי וגם בגלל שבטווח המיידי אולי תשיג משהו אבל בטווח הארוך תפסיד
 

s h o o s h a

New member
משתלם

איש אני עומדת להגיד לך את הדברים באופן הכי ברור, בלי ללבוש כפפות ובלי לנסות לייפות את הדברים האלימות משתלמת לאשתך. מאד משתלמת מחד - במשך חצי שנה אתה אוגר בתוכך כעסים במשך חצי שנה אתה לא עושה עמם דבר ומאידך - במשך חצי שנה אתה מתנצל על התקף הזעם הקודם מרָצה ומנסה לפצות חצי שנה אתה "סמרטוט" מה רע לה??? האלימות שאתה מפגין כלפיה אחת לחצי שנה אינה אלימות פיזית אלא אלימות מילולית עם זה היא "מסתדרת" ו"שווים" לה שני התקפים בשנה ולקבל בעל פודל ביתרת הזמן ואתה? עליך לעבוד על עצמך, לאפשר לך להוציא את הכעסים On Line ולא לאגור אותם. מרגיש צורך לצעוק? תצעק אל תשמור את הצעקה לעוד חצי שנה, תצעק עכשיו תגרום לאשתך להקשיב לך עכשיו
 

מת מכאב

New member
חשדתי שזה המצב

אבל קשה לי לעשות ממנה כזאת מרשעת. לא חושב שהיא עושה זאת במודע. אבל כן שמתי לב, שכשאני מנסה להשתנות (כדי לא לחזור על הסיטואציות הכואבות) היא מבצעת "צעד נגדי" כדי להחזיר אותי לסורי - לתגובות המוכרות לה שהיא כל כך רגילה אליהם. אין ספק - היא מכירה את נקודות התורפה שלי. אני צריך למצוא דרך לא "ליפול בפח". אני מסכים איתך לחלוטין שאינני צריך לאגור את התיסכול ולצבור כעס. ניסיתי כבר את הדרך של לצעוק מייד. זה לא עזר לי. מה שכן שמתי לב שעוזר הוא "להוציא את הכעסים On Line" (כדברייך) בלי לצעוק. היא תמיד מופתעת כשאני כועס בטון רגוע, מחושב, כאילו שאני מדבר על נושא טכני במהלך ישיבה בעבודה. לפעמים היא מגיבה לזה בהערצה, לפעמים היא כל כך מופתעת שהיא מאבדת בעצמה את קור הרוח. מסובך, הא? כן, גם אני וגם אשתי אנשים מסובכים (יש מישהו שלא?) מה שמסבך עוד יותר את המצב הוא שהחולשה שלי להילחץ כמעט מכל דבר שלא הולך לפי התוכניות שלי לא קשור בהכרח לאשתי. נכון, אשתי מאוד "עוזרת" לכמה שיותר תוכניות להיהרס, אבל ההילחצות קורה גם במקומות אחרים. למשל, אם בעבודה אני מוצא את עצמי במצב לא מתוכנן, אני מתחיל להזיע כמו חיה שבורחת על חייה. לא, אני לא מתחיל לצעוק כמו שהייתי מרשה לעצמי בבית (עד לפני שבעה שבועות), אבל זה מה שהייתי רוצה לעשות אך עוצר את עצמי מאימת הציבור. הפניית הלחץ (לפעמים כעס) הזה פנימה בטוח לא עוזרת לי לבריאות. אבל איך יוצאים מזה? אני חושד שזה קשור למכות-הרצח והפחד-מוות שחוויתי בילדותי (כי מה שמכתיב את התנהגותי זה "ממה אני פוחד יותר"), אבל מה עוזרת לי כל הידיעה הזו? אני צריך טכניקה שאני יכול לתרגל כדי להיפטר מזה. נכון לעכשיו הטכניקה היחידה שאני מכיר היא... התאבדות.
מת מכאב
 
טכניקה../images/Emo45.gif../images/Emo140.gif

טכניקה כן זו תשובת המחץ מיד אחרי המאמץ צריכה לבוא הרפיה לחזק את הנפש פנק את עצמך פסק זמן קטנטן רצוי מיד כל דבר שעושה לך טוב כוס קפה מיץ גזר
(כל אחד/אחת והפינוק שלו/שלה) סיגריה(לא בריא) הפסקה קטנה לצאת לנשום אויר כן, שיחת טלפון התבודדות לכמה רגעים ...... ..... ... .. . הכל תלוי בגודל המאמץ אם המאמץ היה גדול יותר אפשר ללכת לסרט מצחיק הופעה מבדרת מסעדה,בית קפה תוכנית טלויזיה ספר לגלוש במחשב מקלחת מרעננת דיסק במערכת הליכה ברגל חוג ספורט ..... ... .. . ואם המאמץ עוד יותר גדול צא ליום חופש לסוף שבוע לחו"ל ... .. . מת מכאב
שום התאבדות שמעת
אתה בדרך הנכונה ודבר אחרון אחרון חביב רק הצעה אולי תתחיל לחשוב חיובי ותחליף את שם המשתמש שלך ל חי בתקווה
 
../images/Emo51.gif קיבלתי את הצעתך.

לא יודע למה כולם נטפלו להתאבדות. זה לא היה איום ולא היה העיקר. סה"כ אמרתי מה שאני מכיר מתוך צער וכאב. אבא שלי ניסה לרצוח אותי כשעדיין הייתי עובר אבל יצר החיים שלי גבר על הכל. שעכשיו אני אוותר על החיים??? אחרי 40 שנה שאני מנסה לשרוד? לא אתן לאף אחד את התענוג הזה. אני אצליח להתגבר גם על המכשול הזה - ואז אהיה הבנאדם הכי נהדר בעולם (אבל עם עבר לא כל כך נהדר). חי בתקווה.
 

s h o o s h a

New member
וכל מילה נוספת מיותרת

"שעכשיו אני אוותר על החיים??? אחרי 40 שנה שאני מנסה לשרוד? לא אתן לאף אחד את התענוג הזה. אני אצליח להתגבר גם על המכשול הזה - ואז אהיה הבנאדם הכי נהדר בעולם (מבחינתי אין צורך בהמשכו של המשפט)
להתחלות נפלאות והמשכים עוד יותר מופלאים
 
../images/Emo24.gif../images/Emo72.gif../images/Emo72.gif../images/Emo45.gif../images/Emo42.gif../images/Emo140.gif

ואז אהיה הבנאדם הכי נהדר בעולם איזה כבוד והערכה יש לי אליך
תבוא כל חודש לחגוג בפורום
לא יודעת אם אהיה פה אבל בליבי אשלח לך תמיד ברכה
 
אם כבר מדברים על תמורות

גם לאיום בהתאבדות יש מן הסתם תמורות. פתאום כולם מתחילים ללטף ולהתנהג ברוך ובעדינות, דורכים על ביצים ממש כדי שחס וחלילה לא יבצע האיש את כוונותיו, עוטפים בצמרגפן. אתה לא נראה לי כעומד לפני התאבדות. אתה תמצא את הטכניקה לשלוט בכעס - לא לברוח ממנו להתרפסות וגם לא לתת לו להתפרץ ללא שליטה. בשירשור הקודם קיבלת כמה כיווני מחשבה וסביר שאם תבקש מהפסיכולוג החדש בקשה מפורשת, ילמד אותך כמה תרגילים בסיסיים לשליטה (אפילו טכניקות נשימה בסיסיות משפרות להפליא את השליטה העצמית). אגב - אמרת שזו הטכניקה היחידה שאתה מכיר... אתה רק חושב שאתה מכיר. אילו היכרת אותה באמת, לא היית כאן כדי לשוחח על זה. אני מאחל לך הצלחה במציאת התשובות. כפי שאמרתי - התחלת לשאול בכיוון הנכון. אל תברח ממנו.
 

האלי

New member
אין ספק

שהתגובות שלך קשורות קשר ישיר למכות שחטפת כילד. מספיק אם תשים לב, למה מלחיץ אותך שינוי בתכניות? כי כשהדברים יוצאים מהמקום הקבוע שלהם, זה הזמן שחוטפים מכות, זה תמיד היה ככה ואין שום סיכוי שפתאום זה ישתנה... אתה שם לב למשהו מוזר? למרות שאתה כבר לא ילד קטן, עדיין אתה "מתחיל להזיע כמו חיה שבורחת על חייה". הסיבה לכך היא שהחלק במוח שאחראי על התגובות של "הילחם או ברח" לא מודע לזמן. הטכניקה שאתה מחפש נמצאת בטיפול בחוויות המצוקה של הילדות. טוב תעשה אם תכוון את הפסיכולוג שלך למקום הזה ותבקש ממנו שיעזור לך להתמודד איתן. מאד מקווה שהפסיכולוג שלך הוא פסיכולוג טוב (יש מעט כאלו לצערי) שידע לעזור לך ללמוד טכניקות חדשות להתמודדות עם הכאב ועם השינויים המתמידים שהחיים מזמנים לך. גם קריאת הספר "אינטלגנציה רגשית" יוכל אולי לעזור לך במשהו. שלך, האלי.
 
../images/Emo51.gif

תודה על האינפורמציה והדרך האמפטית בה הגבת למצוקה שלי. כשאני שומע על מקרים של אלימות במשפחה, אני אוטומטית מזדהה עם הצד המוכה וממהר לשפוט לחומרה את הרשע המכה. לכן אינני מתפלא כלל שמגיבים רבים מיהרו לשפוט אותי (בשרשור הראשון שלי) למרות שאני ממש ממש לא מה שאותם מגיבים מציירים בדמיונם. (אחרת הייתי פונה לפורום הזה בכלל?) חי בתקווה
 
תשובה

רציתי לספר לך משהו-איך מרגישה הבחורה או האישה מהצד השני. יש לי בן זוג מדהים כבר כמעט שנה, מצחיק, מוכשר,אהוב,ובעל אופי ורצונות משלו,התגשמות כל מה שרציתי אי פעם,,[חוץ מפער גילאים גדול -לטובתו]למרות שאני מאמינה בעצמי ובערכי-הייתי ואני עדיין אסירת תודה שאנחנו יחד-אהבה היא לא דבר מובן מאליו בעיני. לאחר מספר חודשים התגלה לי שהאיש שלי סובל מהתקפי זעם נוראיים, הוא צועק, מעליב, מטיח האשמות [חלקן פרה-היסטוריות שקשורות אולי לנשים אחרות],מרגיש קורבן תמידי ומאבד שליטה.בהתחלה האשמתי את עצמי וניסיתי לבדוק במה אני אשמה,לא יכולתי לדמיין שאין לזה קשר אלי-בטוח שעשיתי לו משהו נוראי שהוא מגיב ככה. בפעם השלישית כבר קלטתי שאין לזה קשר אלי,שיש דפוסים חוזרים להתקפים והצעתי וחזרתי והצעתי שנבקש ונקבל עזרה יחד כדי להציל את הקשר והוא סירב,המליץ לי לגשת לטיפול כדי שאוכל להתמודד יותר טוב עם הזעם שלו ופנה לדרכים אלטרנטיביות, אני מניחה שהוא בחר להתייעץ עם חבריו שאוהבים אותו אבל לדעתי יכולים לתמוך בו אבל לא באמת לעזור[מבחן התוצאה מראה שבמצב רק מחמיר].אני לא מבינה נשים שיהיו מוכנות לסבול כזה מצב או שתרצינה גבר-סמרטוט שצועק פעם ב...או חלילה מרים יד פעם ב..אין בזה שום ערך,אנחנו לא רוצות בן זוג מתנצל ומתרפס ששומר בבטן, כותב תסריטים בראש ומתפוצץ כשהוא לא יכול יותר-אנחנו רוצות חבר!זה בסדר לכעוס לפעמים,אבל זה נורא לרמוס את הבן זוג שלך-משני הכיוונים. אני כבר יודעת שאני לא יכולה לעזור לו,הוא לא מעוניין או מסוגל להשתנות.אני יודעת שהוא סובל אבל גם אני ואני לא יודעת איך לעזור לו. ואני?? אני בוחרת בחיים עצמם-להרים את ראשי וללכת לפני שיהיה מאוחר מידי.
 
תגובה

צר לי שכואב לך-גם לחבר שלי נורא נורא כואב ואני חסרת אונים.רציתי לספר לך משהו-איך מרגישה הבחורה או האישה מהצד השני. יש לי בן זוג מדהים כבר כמעט שנה, מצחיק, מוכשר,אהוב,ובעל אופי ורצונות משלו,התגשמות כל מה שרציתי אי פעם,,[חוץ מפער גילאים גדול -לטובתו]למרות שאני מאמינה בעצמי ובערכי-הייתי ואני עדיין אסירת תודה שאנחנו יחד-אהבה היא לא דבר מובן מאליו בעיני. לאחר מספר חודשים התגלה לי שהאיש שלי סובל מהתקפי זעם נוראיים, הוא צועק, מעליב, מטיח האשמות [חלקן פרה-היסטוריות שקשורות אולי לנשים אחרות],מרגיש קורבן תמידי ומאבד שליטה.בהתחלה האשמתי את עצמי וניסיתי לבדוק במה אני אשמה,לא יכולתי לדמיין שאין לזה קשר אלי-בטוח שעשיתי לו משהו נוראי שהוא מגיב ככה. בפעם השלישית כבר קלטתי שאין לזה קשר אלי,שיש דפוסים חוזרים להתקפים והצעתי וחזרתי והצעתי שנבקש ונקבל עזרה יחד כדי להציל את הקשר והוא סירב,המליץ לי לגשת לטיפול כדי שאוכל להתמודד יותר טוב עם הזעם שלו ופנה לדרכים אלטרנטיביות, אני מניחה שהוא בחר להתייעץ עם חבריו שאוהבים אותו אבל לדעתי יכולים לתמוך בו אבל לא באמת לעזור[מבחן התוצאה מארה שבמצב רק מחמיר].אני לא מבינה נשים שיהיו מוכנות לסבול כזה מצב או שתרצינה גבר-סמרטוט שצועק פעם ב...או חלילה מרים יד פעם ב..אין בזה שום ערך,אנחנו לא רוצות בן זוג מתנצל ומתרפס ששומר בבטן, כותב תסריטים בראש ומתפוצץ כשהוא לא יכול יותר-אנחנו רוצות חבר!זה בסדר לכעוס לפעמים,אבל זה נורא לרמוס את הבן זוג שלך-משני הכיוונים. אני כבר יודעת שאני לא יכולה לעזור לו,הוא לא מעוניין או מסוגל להשתנות.אני יודעת שהוא סובל אבל גם אני ואני לא יודעת איך לעזור לו. ואני?? אני בוחרת בחיים עצמם-להרים את ראשי וללכת לפני שיהיה מאוחר מידי.
 
צר לי על כאבך ועל כאבו של בן-זוגך

לצערי הרב, אני יודע איך מרגישה "האישה מהצד השני". זה לא מפחית מעוצמת הכאב, זה רק מכפיל אותו. אני אוהב את אשתי ושונא את עצמי על כל רגע של סבל שאני גורם לה. האישה מהצד השני היא גם אמי שאותה אני אוהב אהבה עזה (ושבין השאר היא זו שהיתה מצילה אותי מידי אבי - גם במחיר של הקרבת עצמה כדי לספוג את האלימות במקומי). זה משלש ומרבע את הכאב. האישה מהצד השני היא גם בתי שבעוד שנים אחדות יהיה לה אולי בן-זוג משלה. למרבה המזל (מזל?) היא אינה מטרה של התקפי הזעם שלי, אך לרוע המזל יצא לה לראות אותי לפחות פעמיים נתקף זעם על האמא שלה. זה לא רק מגדיל שבעתיים את הכאב, אלא גם ממלא אותי אימה וחרדה שמא זה יוביל אותה בעתיד "למצוא" דווקא בני-זוג משוגעים/אלימים. אם בתי הייתה במקומך, מה הייתי מייעץ לה? ברחי מהר! ברחי כל עוד הקשר הנפשי אליו כל כך חזק שבלתי ניתן יהיה להתיר אותו. אבל אשתי לא ברחה. אשתי מספרת שכשנתקלה בפעם הראשונה בהתקפת הזעם שלי (הרבה לפני שהתחתנו) היא חשבה: "אהה! עכשיו אני יודעת מה החיסרון שלו". מבחינתה, הייתי מושלם עד שגילתה את התכונה הזו. המושלמות הזו הדאיגה אותה כי כבר אז, למרות שהיתה צעירה מאוד כמוני, ידעה בחוכמתה שאין דבר כזה גבר מושלם (too good to be true). הגילוי הזה הרגיע אותה. אני כל כך מבין ומזדהה עם מה שכתבת: "אנחנו לא רוצות בן זוג מתנצל ומתרפס ששומר בבטן, כותב תסריטים בראש ומתפוצץ כשהוא לא יכול יותר-אנחנו רוצות חבר!זה בסדר לכעוס לפעמים,אבל זה נורא לרמוס את הבן זוג שלך". הייתי רוצה שאשתי תזרוק אותי כבר (כמו שאת בחרת לעשות לבן-זוגך), אבל נראה לי שהיא דווקא כן מעדיפה "בן זוג מתנצל ומתרפס". נראה שאין בעולם הזה שתי נשים (או גברים) שהם בדיוק אותו דבר. דומה כן, זהה לא. אבל יש עוד הבדל בין המקרה שלך למקרה של אשתי: אני כן מעוניין להשתנות ואני מאמין שאני כן מסוגל להשתנות. ואני חושב שהמפתח לשינוי אצלי הוא בלהפסיק את המשחק של "בן זוג מתנצל ומתרפס". לשם שינוי, אני יודע היום שזה תלוי רק בי. אינני חייב לשחק את המשחק הזה יותר. קשה לשנות הרגלים, אני יודע, אבל היום עבורי זה בבחינת "להיות או לחדול". ואז... כשיפסקו כל התקפי הזעם ויפסקו כל אפיזודות ה-"בן זוג מתנצל ומתרפס", נראה אם היא תעזוב אותי... לסבל הזה חייבת להיות משמעות. הייתי רוצה להאמין שאני סובל את כל זה כדי להיות מסוגל בסופו של דבר לעזור לאנשים אחרים. הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות הזו להזמין את בן-זוגך ליצור אתי קשר דרך הפורום הזה (או במסר אישי) כדי לנסות לעזור לו. אני מאמין שאני בשלב מתקדם בדרך לפתרון גמור של הבעיה. חי בתקווה
 
למעלה