ספור אמיתי - עצוב.

מאמאסאן

New member
ספור אמיתי - עצוב.

אני חיפאית, במשך שנים דבקה בעיר תווית של עיר פועלים אדומה, ורדומה, אבא חושי ז"ל, ראש עיר דומיננטי, ובעל חזון, עשה מעשה, בנסיון להביא אל העיר תרבות, העניק לאנשי תרבות, יוצרים שונים, ואנשי אקדמיה, מגורים בעיר, בתים שבבעלות העיריה, ללא תשלום. וכך, בשלהי שנות השמונים, עבדתי בעירית חיפה, כקבלנית עצמאית, שהוטל עליה לפנות בתים אלה, לאחר שהדרים בהם, הלכו לעולמם, היו בניהם, דיירים עריריים, שלא היה להם אף קרוב, וכל חפציהם נותרו בדירות, ללא דורש. היה עלי לפנות את הבתים מכל תכולתם, בבוקרו של היום, ניתנה בידי כתובת, ומפתח, וכך מצאתי עצמי יום אחד, מפנה חפציו של פרופסור לפילוסופיה, שמישהו לפני, ארז אותם, הניח בערמות , ועלי היה להזמין משאית, ולפנותם למזבלה העירונית. וכך זכיתי, באוצר בלום של ספרים, שתי שידות עתיקות, מיתלה עתיק למעילים שתי תמונות שמן מהממות(לא בעלות ערך כספי, של צייר חובב) . הכאב הלב הגדול היתה, הניירת, ישבתי שם על הריצפה, ממיינת את הניירת,וממררת בבכי. כל תעודותיו של הפרופסור רם המעלה, הסמכת דוקטורט, הסמכה כפרופסור, עבודות, כתבי יד, מכתבי הערצה מתלמידים, עולם ומלואו. היו שם גם מעט תמונות, גלויות , מזכרות, כל מה שנאסף על ידיי אדם רב פעלים, גם אם היה צנוע כמו הפרופסור, במהלך חייו. שם, בדירה ההיא, הבנתי, שכל מה שאנו אוספים, אוגרים, ושומרים מכל משמר הוא רק עבור עצמנו, להנעים לנו, ולא בטוח בכלל,שגם חפצינו, ביום מן הימים, כל אלה יאספו לקרטונים, (אולי גם אז מישהו ימרר בבכי) וימצאו דרכם , לחירייה.
 

בוסטר1

New member
אופטימיות והוקרה

מאמאסן בבקשה תהיה אופטימית ותני מסר חיובי לצעירים את יכולה להיות גאה שהצלת לפחות חלק מהאוסף אני הייתי מכניס לאוסך שלי גם לוח הוקרה לזיכרו של הפרופסור שתרם לך חלק מחייו
 

מאמאסאן

New member
אסירת תודה - וממשיכת הדרך

אני מאד אופטימית בדרך כלל, וחפציו של הפרופסור, גורמים לי נחת, אני אולי האדם היחיד בעולם, שבכלל עוד נזכר בו , בזכות כל אלה...... והמסר שלי , אל הדור הבא, הוא מוחשי, הרי אני ממשיכה בשלי, אוספת, ואוגרת. ומה טוב יותר מדוגמא אישית ?
 

11moti

New member
אכן ,צדק רב בדבריך

גם אני תוהה לפעמים בשיטוטי בשוק הפשפשים,כשאני נתקל בקופסא שמבצבצים ממנה : תעודות,או תמונת מחזור,או סתם תמונות משפחתיות, מה קרה פה -,של מי זה היה, למה זרקו וכו' ואכן זה עושה צביטה קטנה בלב..
 

rachelea

New member
סיפור ../images/Emo7.gif עם מסר ../images/Emo9.gif

די מרגש ועצוב לקרוא מה קורה לנכסיו של אדם שנפטר. עם זאת, הסיום אופטימי. מישהי, במקרה זה את, מפיקה תועלת ממעט החפצים שאצלך וחשוב יותר - הצלחת להעלות בפנינו את זכר הפרופסור העניו. חבל שלא נותרו תעודותיו. מישהו בטח היה מפיק תועלת גם מהן. אילו היה אי-ביי באותה תקופה או שהמכירות הפומביות של חפצים ישנים היו רווחות ונפוצות יותר, היו השכנים, מכרים או מי ממקורביו של הפרופסור דואג לשמר ולהפיק תועלת מהחפצים. נראה לי שבשנים אחרונות השכילו להבין שיש דורשים לחפצים ישנים. ראי כמה חנויות יד שניה נפתחות וכמה מודעות של "קונה תכולת בית" ישנן. מדינתנו עדיין צעירה בהשוואה למדינות אירופה וארה"ב. לרבים מהורינו לא נותרו זכרונות מבתיהם שבאירופה. רק כשגדלנו ובגרנו התחלנו להבין שיש ערך רגשי ונוסטלגי לדברים ישנים. הדור הצעיר יותר גדל כבר לאור זכרונות וחפצים ישנים וככל שיחלפו השנים ימצאו להם יותר דורשים.
 
ולעניין מעט דומה -

שמעתי על צלמת,אשה שגדלה בפנימיה לילדות ממשפחות מצוקה, שמגיעה לפנימיה שבה גדלה מידי כמה שבועות ומצלמת (בהתנדבות כמובן) את הילדות: תחפושות פורים, טיולים, מסיבות וימי הולדת וכו'. כשספרה על כך אמרה שהילדים הגדלים בפנימיות מגיעים לעיתים קרובות לגיל בגרות בלי אף תמונה מהילדות - שום זכרון. ואנחנו שרגילים לצלם את הילדים בכל הזדמנות, לא מעלים על דעתנו שיכול להיות דבר כזה. דבר כל כך קטן, וכל כך חשוב. וגם אני נתקלתי כבר באדם שנפטר ערירי, והייתי הראשון שפתח את דירתו לאחר עשר שנים. מכספו הקמתי לו מציבה, את זכרונותיו שכתב בעשרות רבות של אלבומים שלחתי ליד ושם, וכל היתר הלך לפח. וכן - אני ככל הנראה היחיד שזוכר אותו, למרות שמעולם לא פגשתי בו במציאות. האספנות הולכת יד ביד עם זכרונות, ואלו לא תמיד שמחים לגמרי, וזו דרכו של עולם, וטוב שכך.
 

powo

New member
ועוד סיפור עצוב

היה לי קרוב משפחה שבמשך עשרות שנים היה מקליט תוכניות רדיו שונים. קטעי חדשות .ראיונות.תוכניות בידור.והכל על סלילים.וכאשר הבן האדם נפטר נשארו אחריו מאות סלילים.ורעיתו שחיפשה למי למסור את הסלילים.וממש אף אחד לא היה מעוניין בהם.וכך שעות רבות של אהבה להקלטות נזרקו להם. פשוט עצוב .
 

Markup

New member
סיפור מזעזע. צריך היה לעשות רעש

בעניין. לא יתכן שחיי אנשים כאלו יושלכו לאשפה ללא דורש. איפה מוזאוני האוניברסיטאות? איפה תיעוד חיי אדם? האם זה קורה גם היום? (ואני יושב דקות ארוכות ובוהה במודעה שלך..)
 
ייתכן וייתכן.

הנה, פרופסור עלי איתן, מחשובי הבלשנים וחוקרי השפות השמיות, שידע על בוריין החל מאכדית ושומרית ועד פרסית, חבשית ערבית ארמית ועברית, והיה המזכיר המדעי של האקדמיה ללשון עברית במשך עשרות שנים, והיה אחראי לכמה וכמה מלונים בסדרת המילונים של האקדמיה, חידש חלק גדול מהמילים לתחומי המדע השונים - מכניקה, זואולוגיה, חשמל ועוד, ועל שמו נקרוא אותיות אית"ן, בטקס גדול שנערך לכבודו באוניברסיטת תל אביב כשהגיע לגבורות. פרופ' איתן ז"ל החזיק בביתו אלפי ספרים. כל קירות הבית, למעט חדרי השרותים האמבטיה והמטבח, היו מכוסים מן המסד ועד הטפחות במדפי ספרים. לא היתה שם תמונה אחת לרפואה, בהעדר מוחלט של מקום. וכל אחד מהספרים - אוצר: בכל ספר, החל מ"כלילה ודימנה" בשפת המקור, דרך מחקרם באוגרית, פרסית, אכדית וחבשית, ועד אחרון הכרכים של מילון אבן שושן, היו בשולי העמודים אלפי אלפים של הערות, תיקוני טעויות, מחשבות סתם, רעיונות, השוואות, ובקיצור - אוצר בלום של ידע בלשני שלא יסולא בפז. כשנפטר לפני כמה שנים, חיפשה המשפחה לאן להעביר את אוצר הידע, כתרומה. כל האוניברסיטאות סרבו לקבל את הספריה. בית הספרים הלאומי ענה כי יהיה מוכן לקבל, אם המשפחה תקח על עצמה את ההובלה, ואולם הם גם הודיעו מראש כי כל הארגזים יאוחסנו במחסן נידח, ולא יעשה בהם שימוש. ספריות שונות ברחבי הארץ ענו שאין להן יכולת כספית לקלוט את הספרים (שהוי שווים עשרות אלפי שקלים, והוצעו כמתנה!), ולבסוף, כשלא היתה ברירה ונאלצו לפנות את הבית - לא תאמינו - כל אחד מבני המשפחה לקח כמה ספרים וכל היתר הלך לארגזי הועד למען החייל. כך אבדו לנצח אלפי ספרים, חלקם יחידים במינם ונדירים, ובכולם אוצר מדעי בלשני. אם הייתי אז בעניינים, אולי הייתי דואג להעביר חלק מהאוסף למכירות פומביות, נוסח בן עמי וחבריו. מכיוון שגם אני לא ידעתי אז דבר על אספנות, לא יכולתי לעזור. הנה, אסף - עוד סיפור כדי לשפוך דמעות כמים.
 
וגם לי יש סיפור דומה

על הדוד של אמא שלי, דוֹד אליעזר, שחי ערירי שנים רבות ברמת גן. כמה שנים לפני מותו, הציע לאבא שלי את האנציקלופדיה העברית (שאבא שלי חמד) ובתמורה ביקש שיקח עוד כמה ארגזי ספרים מההמונים ששכנו אצלו בבית. הארגזים מלאו את חדר העבודה של אבא שלי, ולאחר בחינה וברירה שנמשכו כמה שנים, נמסרו אלה שלא נשמרו אצלו לספריות ציבוריות. הספרים היו עיקר רכושו (נדמה לי שהדירה היתה בשכירות), ואין לי מושג מה קרה לכל השאר. אני גם לא רוצה לשאול. וכל פעם שאתה כותב על פרופ' איתן, אני תמהה מחדש בקשר לאותיות אית"ן - תמיד חשבתי שהן נקראות ככה בגלל שזה הגיוני, ולא על שם בלשן חשוב. מאז ששמעתי על כך בפעם הראשונה, כשאני מתקנת אנשים שאומרים "אני ילך", אני מוסיפה ש"אני מכירה מישהו שמכיר את זה שהמציא את אותיות אית"ן!". ומצד שני, מה אפשר לעשות? להקים מוזיאון לפועלו של כל אגרן? (ולא שאני מזלזלת בפרופ' איתן או בפרופ' החיפאי או בדוֹד אליעזר). ספריות לא רוצות ספרים בתרומה, אני יודעת, ואפשרויות אחרות, אין כל כך. אם כי כיום, בעידן המכירות הפומביות באינטרנט, נהיה יותר קל לקשר בין מי שמתעניין בדברים האלה, לבין מי שהיה רוצה למכור. פעמים רבות, בשיטוטי בחנויות לספרים משומשים, אני מוצאת ספרים עם הקדשות, וזה מצער אותי, שספרים כאלה מגיעים לחנויות יד שניה, כאילו לאף אחד לא אכפת מהרגשות שהביע המקדיש.
 
למען הדיוק ההיסטורי, על אותיות איתן

אז ככה: קראו להן גם קודם אותיות אית"ן, כמו שקוראים לבומ"פ, או לבכל"מ. אבל כשהוא הגיע לגבורות עשו לכבודו טקס גדול, וכל הבלשנים שהיו תלמידיו, ולימדו יחד איתו, וכל האקדמיה לדורותיה הגיעו, והודיעו על כי מעתה ייקראו האותיות על שמו, לכבודו. אני עד היום לא יודע כמה רצינות היתה בהכרזה וכמה בדיחות דעת, אבל זה מה שהיה. האקדמיה הוציאה לכבוד הארוע חוברת, ובה קובצו כמה מאמרים שנכתבו לכבודו. האחרון והמוצלח שבהם, לדעתי, הוא מאמרו של אהרון אמיר המתרגם, תחת הכותרת "המתרגם - לבטיו ותרומתו". קמתי עכשיו להסתכל בחוברת, וקראתי כמה דקות, וגיליתי שפרופ' איתן ידע עברית, פרסית, ערבית, אנגלית, גרמנית, צרפתית איטלקית, לטינית ויוונית על בוריין, וזה חוץ מכל השפות העתיקות ששלט בדקדוקן ותחבירן. למה אין עוד אנשים כאלו, תגידו? במקרה שלו, בשונה מספור דוד אליעזר והאיש שמאמאסאן סיפרה עליו, אני מצר במיוחד על הידע הרב שנעלם, לאו דווקא על זכרונו וזכרו של אדם. האיש ייזכר ויוזכר עוד, אבל כל הידע המקצועי האדיר שטרח לרשום נעלם לבלי שוב. וזה אסור היה שיקרה, והמוסדות האקדמיים היו צריכים לעמוד על המשמר ולרדוף אחרי כל עזבון של חוקר ומדען שהולך לעולמו, בכל תחום.
 

python 4

New member
אני מקווה..

שאת לא מתקנת אנשים שאומרים "אני ילך".
תוצא ה- א' מאותיות אית"ן
 
רק אם אני לא רוצה שהם ישארו חברים

שלי
. זאת אחת השגיאות היותר צורמות בעיני (אני שונאת גם כשמערבבים זכר ונקבה במספרים, וגם כשאומרים "לסיים" במקום "לגמור" ו"לרשום" במקום "לכתוב"). יחד עם זאת, אני לא נוהגת לתקן אנשים שאינם קרובים אלי מאוד, מחשש להעליבם או משהו.
 
פשוט -

קודם כתבת שאתה בוהה ארוכות בהודעה, ונרעשת מהסיפור, אז רציתי לומר שזה לא הסיפור היחיד שיכול לגרום לדמעות. אני מסכים עם הרגשתך, וזה מעציב אותי באותה המידה.
 

Markup

New member
לצערי שיכחת ההיסטוריה מאפיינת

את הציבור הישראלי. לא פלא אם בעוד 10 שנים יאמר מי שהיום בן 5 שנעמי שמר היא ראפרית או חברת כנסת (למרות שלא רציתי להעליבה בכינוי הנלוז הזה "חבר כנסת")
 

דרמסלה

New member
כמה עצוב

לעיתים אני מרגישה כמו ילדה תועה, ואיני מבינה מה הטעם לחיינו. למה אנו טורחים בכלל, ובאיזו דרך כדאי לבחור. האם עלינו להתאמץ, ללכת בתלם, להגיע להישגים, להוכיח ולמי ומה. או שמא עלינו פשוט ליהנות מחיינו כפי שהם, כי זמננו כאן מוקצב. בשבועיים האחרונים עולמם של שני אנשים בני חמישים עמד מלכת. באמתלה של אירוע מוחי, הם פשוט קרסו במקומם, מיאנו לנשום בכוחות עצמם, וכעת מה הם? נשמה הכלואה בגוף הממאן לשתף פעולה יותר? שני גברים יקרים. אני מחזיקה לכם אצבעות ומתפללת להחלמתכם. לך, שהרפואה מעניקה לך ברוב חסדה 25% סיכויי הישרדות. ולך, שהסיכויים שתצא חי מהבית חולים שואפים לאפס ... ולי, נותר רק להאמין שהחיים הללו הם פרק אחד במסכת גלגולי החיים שלנו. כי אם לא, אז מה הטעם ? ומהי הדרך? אני עדיין תוהה ותועה.
 

טל ענבר

New member
ולגבי האוסף שלי

מדליות ועיטורים מברה"מ - אנשים הקיזו את דמם (יש לי גם עיטורים שהוענקו לאחר המוות למשפחות) במלחמה נגד גרמניה, והיום מוכרים את העיטורים באיביי ותחת כל עץ רענן. מחד - עצוב. מאידך - האוסף שלי מנציח את זכרם!
 

ronmerav

New member
אכן, נתקלים בכך לרוב.

אני מסתכל על מאות התמונות בנות קרוב למאה שנה שאצל אמי, של דודים ודודות שמעולם לא הכרתי. התמונות הללו לא אומרות לי כלום, למרות שאמי מספרת לי על האנשים שבהן. החותן שלי, שהיה חובב צילום מושבע בטיולים ובארועים משפחתיים, פשוט הפסיק לצלם יום אחד, כשהגיע להכרה שבאיזה שלב התמונות יגיעו ...לאשפה. באמת חבל, אבל זו דרכו של העולם.
 
למעלה