ספור אמיתי - עצוב.
אני חיפאית, במשך שנים דבקה בעיר תווית של עיר פועלים אדומה, ורדומה, אבא חושי ז"ל, ראש עיר דומיננטי, ובעל חזון, עשה מעשה, בנסיון להביא אל העיר תרבות, העניק לאנשי תרבות, יוצרים שונים, ואנשי אקדמיה, מגורים בעיר, בתים שבבעלות העיריה, ללא תשלום. וכך, בשלהי שנות השמונים, עבדתי בעירית חיפה, כקבלנית עצמאית, שהוטל עליה לפנות בתים אלה, לאחר שהדרים בהם, הלכו לעולמם, היו בניהם, דיירים עריריים, שלא היה להם אף קרוב, וכל חפציהם נותרו בדירות, ללא דורש. היה עלי לפנות את הבתים מכל תכולתם, בבוקרו של היום, ניתנה בידי כתובת, ומפתח, וכך מצאתי עצמי יום אחד, מפנה חפציו של פרופסור לפילוסופיה, שמישהו לפני, ארז אותם, הניח בערמות , ועלי היה להזמין משאית, ולפנותם למזבלה העירונית. וכך זכיתי, באוצר בלום של ספרים, שתי שידות עתיקות, מיתלה עתיק למעילים שתי תמונות שמן מהממות(לא בעלות ערך כספי, של צייר חובב) . הכאב הלב הגדול היתה, הניירת, ישבתי שם על הריצפה, ממיינת את הניירת,וממררת בבכי. כל תעודותיו של הפרופסור רם המעלה, הסמכת דוקטורט, הסמכה כפרופסור, עבודות, כתבי יד, מכתבי הערצה מתלמידים, עולם ומלואו. היו שם גם מעט תמונות, גלויות , מזכרות, כל מה שנאסף על ידיי אדם רב פעלים, גם אם היה צנוע כמו הפרופסור, במהלך חייו. שם, בדירה ההיא, הבנתי, שכל מה שאנו אוספים, אוגרים, ושומרים מכל משמר הוא רק עבור עצמנו, להנעים לנו, ולא בטוח בכלל,שגם חפצינו, ביום מן הימים, כל אלה יאספו לקרטונים, (אולי גם אז מישהו ימרר בבכי) וימצאו דרכם , לחירייה.
אני חיפאית, במשך שנים דבקה בעיר תווית של עיר פועלים אדומה, ורדומה, אבא חושי ז"ל, ראש עיר דומיננטי, ובעל חזון, עשה מעשה, בנסיון להביא אל העיר תרבות, העניק לאנשי תרבות, יוצרים שונים, ואנשי אקדמיה, מגורים בעיר, בתים שבבעלות העיריה, ללא תשלום. וכך, בשלהי שנות השמונים, עבדתי בעירית חיפה, כקבלנית עצמאית, שהוטל עליה לפנות בתים אלה, לאחר שהדרים בהם, הלכו לעולמם, היו בניהם, דיירים עריריים, שלא היה להם אף קרוב, וכל חפציהם נותרו בדירות, ללא דורש. היה עלי לפנות את הבתים מכל תכולתם, בבוקרו של היום, ניתנה בידי כתובת, ומפתח, וכך מצאתי עצמי יום אחד, מפנה חפציו של פרופסור לפילוסופיה, שמישהו לפני, ארז אותם, הניח בערמות , ועלי היה להזמין משאית, ולפנותם למזבלה העירונית. וכך זכיתי, באוצר בלום של ספרים, שתי שידות עתיקות, מיתלה עתיק למעילים שתי תמונות שמן מהממות(לא בעלות ערך כספי, של צייר חובב) . הכאב הלב הגדול היתה, הניירת, ישבתי שם על הריצפה, ממיינת את הניירת,וממררת בבכי. כל תעודותיו של הפרופסור רם המעלה, הסמכת דוקטורט, הסמכה כפרופסור, עבודות, כתבי יד, מכתבי הערצה מתלמידים, עולם ומלואו. היו שם גם מעט תמונות, גלויות , מזכרות, כל מה שנאסף על ידיי אדם רב פעלים, גם אם היה צנוע כמו הפרופסור, במהלך חייו. שם, בדירה ההיא, הבנתי, שכל מה שאנו אוספים, אוגרים, ושומרים מכל משמר הוא רק עבור עצמנו, להנעים לנו, ולא בטוח בכלל,שגם חפצינו, ביום מן הימים, כל אלה יאספו לקרטונים, (אולי גם אז מישהו ימרר בבכי) וימצאו דרכם , לחירייה.
