סלע קיומנו.
אני יושב פה ועובר על כותרות העיתונים. נו טוב, מה אני משחק אותה? זה יום שבת, אני יושב פה ועובר על כל העיתון מהפתיחה, דרך המוסף לשבת, ועד למודעות האבל. ואני לא הצלחתי להחליט מה יותר פתאטי העובדה שאני קורא אל סרטים שלעולם לא אראה, על לוויות שלא היכרתי בהם את הנפטר או על מקומות עבודה שלעולם לא יקבלו אותי - אם אנני "תועמלן רפואי" למשל... כמובן. את רוב רובו של העיתון תופס בני סלע. ושלל הכתבים מתחרים ביניהם מי יצליח להביא ציטוטים רבים ככל האפשר של בחורות נפחדות. עושה רושם שתל אביב היא עיר שאולוסיתה היא שלושים וחמש אלף בחורות נפחדות שממלצרות לפרנסה ולומדות תקשורת במכללה למנהל. (לפחות החלק של המלצרות די נכון, עד כמה שידוע לי...) מלבד העובדה שאני בהלם מכמות הרווקות ש"גרות בגפן במרכז העיר". איך זה? איך זה שאני שותה קפה לבד, כשכמות הסטרית (תרתי משמע) כזו של רווקות גרות מטר ממני "בגפן במרכז העיר?" ואיך זה שלא נמאס להן מה"גפן". לא הגיע הזמן? "אני מגיעה הביתה מהעבודה" כותבת "מיכל, רווקה בת 28" (כל העיתונים נראים בסופשבוע הזה כמו אתר הכרויות) והיד שלי רועדת כשאני באה להכניס את המפתח. זה לחץ שאני לא יכולה להסביר, בסוף השבוע לא יצאתי מהבית" לא נעים לומר, אבל בחורה שלא יצאה כל הסופשבוע מהבית מעלה אצלי את מפלס הדמיון. אני מדמיין את הרווקה החטובה יושבת עם לחמניה, חומוס, פסטרמה וקופסה של "קרמבו" בטרנינג מהוה שהגומי שלו מתרחב ונותן לפס של החוטיני לבצבץ החוצה. הראש שלה כבר נפוח מלראות שוב ושוב את ששת הפרקים האחרונים של "בטיפול". ואני יודע שהיא רכה ובשלה למישהו ש "ידבר על זה", שיהיה חביב כמו אסי, גם אם הוא לא נראה כמו ליאור אשכנזי. אח... אני בראש-האנס שלי אני מתחיל לתכנן אסטרטגית כיבוש שתכניס אותי למטבחה של הרווקה - בדרכי שלום כמובן... שליח פיצה? טעות במספר? כן חברים. זה נראה לי הזמן שלי. עשרות אלפי רווקות שגרות בגפן בקומה ראשונה מתחננות למישהו שיבוא להעביר איתן את הלילה. ובלי לשאול אותן אני יודע שהן מעדיפות מישהו שדמותו תהיה הכי רחוקה מדמותו של האנס, אבל בו זמנית משדרת ביטחון וסמכות. נו? נו? זה לא העתק מדויק מהכרטיס שלי ב Day Gate ? סליחה ב J date ? הנה כתוב בפירוש "עדין מתחשב, אינטליגנטי, גברי, עוצמתי ונוכחותי" ובליבי אני כבר מחליט שאם רק תהיה לי הזדמנות לחדור לדירתה של הרווקה הזו, אני אהיה הכי ארכיטיפ שאפשר, הכי אנטי-אנס. אני אשאל אותה אלף פעמים אם טוב לה ואם היא גמרה לפני שבכלל אתחיל להתפשט. אני אשדר ביטחון וחום כמו רדיאטור של סיירת מטכ"ל, אני אהיה רגיש וסמכותי, ואפילו פעם אחת, אפילו פעם אחת קטנה אני לא אפליט באמצע בדיחה תפלה סטייל: "תני לי להראות לך מה בני יודע כשהוא מסתער" או משהו כזה... ואז באה "גלית רווקה בת 32" ואומרת לידיעות אחרונות בפה מלא את מה שרק דמיינתי: "...יש לי חברות שהסכימו לצאת עם בחורים מעצבנים רק כדי לא להיות לבד. שיהיה להם מאבטח צמוד..." חברים! תסלחו לי! אין לי זמן. זו שעתי הגדולה! אני מצטייד בגי'נס של "לי קופר" מתחת למכנסי בית-כלא חומות, אני מתגלח, ויוצא לעיר העברית הראשונה על שלל רווקותיה. אח סלע סלע... לטובת עירינו אני מקווה שאתה בחו"ל. אבל אם אתה פה? בחייך. חכה עוד איזה שבוע שבועיים בתוך הדירה המעופשת שאתה מסתתר בה. תן גם למעצבנים את הזכות. מה יש? לנו לא מגיע? "אנס אנס, אל המטבח נכנס" רווקות תל אביב. חכו. הנה מגיע זה שחיכיתם לו בשבוע האחרון! אני יודע שקיוויתם למישהו קצת יותר גבוה, אבל אני מפצה על זה בשלל אביזרי לחימה שאני סוחב איתי בתיק. הנה תראי...
אני יושב פה ועובר על כותרות העיתונים. נו טוב, מה אני משחק אותה? זה יום שבת, אני יושב פה ועובר על כל העיתון מהפתיחה, דרך המוסף לשבת, ועד למודעות האבל. ואני לא הצלחתי להחליט מה יותר פתאטי העובדה שאני קורא אל סרטים שלעולם לא אראה, על לוויות שלא היכרתי בהם את הנפטר או על מקומות עבודה שלעולם לא יקבלו אותי - אם אנני "תועמלן רפואי" למשל... כמובן. את רוב רובו של העיתון תופס בני סלע. ושלל הכתבים מתחרים ביניהם מי יצליח להביא ציטוטים רבים ככל האפשר של בחורות נפחדות. עושה רושם שתל אביב היא עיר שאולוסיתה היא שלושים וחמש אלף בחורות נפחדות שממלצרות לפרנסה ולומדות תקשורת במכללה למנהל. (לפחות החלק של המלצרות די נכון, עד כמה שידוע לי...) מלבד העובדה שאני בהלם מכמות הרווקות ש"גרות בגפן במרכז העיר". איך זה? איך זה שאני שותה קפה לבד, כשכמות הסטרית (תרתי משמע) כזו של רווקות גרות מטר ממני "בגפן במרכז העיר?" ואיך זה שלא נמאס להן מה"גפן". לא הגיע הזמן? "אני מגיעה הביתה מהעבודה" כותבת "מיכל, רווקה בת 28" (כל העיתונים נראים בסופשבוע הזה כמו אתר הכרויות) והיד שלי רועדת כשאני באה להכניס את המפתח. זה לחץ שאני לא יכולה להסביר, בסוף השבוע לא יצאתי מהבית" לא נעים לומר, אבל בחורה שלא יצאה כל הסופשבוע מהבית מעלה אצלי את מפלס הדמיון. אני מדמיין את הרווקה החטובה יושבת עם לחמניה, חומוס, פסטרמה וקופסה של "קרמבו" בטרנינג מהוה שהגומי שלו מתרחב ונותן לפס של החוטיני לבצבץ החוצה. הראש שלה כבר נפוח מלראות שוב ושוב את ששת הפרקים האחרונים של "בטיפול". ואני יודע שהיא רכה ובשלה למישהו ש "ידבר על זה", שיהיה חביב כמו אסי, גם אם הוא לא נראה כמו ליאור אשכנזי. אח... אני בראש-האנס שלי אני מתחיל לתכנן אסטרטגית כיבוש שתכניס אותי למטבחה של הרווקה - בדרכי שלום כמובן... שליח פיצה? טעות במספר? כן חברים. זה נראה לי הזמן שלי. עשרות אלפי רווקות שגרות בגפן בקומה ראשונה מתחננות למישהו שיבוא להעביר איתן את הלילה. ובלי לשאול אותן אני יודע שהן מעדיפות מישהו שדמותו תהיה הכי רחוקה מדמותו של האנס, אבל בו זמנית משדרת ביטחון וסמכות. נו? נו? זה לא העתק מדויק מהכרטיס שלי ב Day Gate ? סליחה ב J date ? הנה כתוב בפירוש "עדין מתחשב, אינטליגנטי, גברי, עוצמתי ונוכחותי" ובליבי אני כבר מחליט שאם רק תהיה לי הזדמנות לחדור לדירתה של הרווקה הזו, אני אהיה הכי ארכיטיפ שאפשר, הכי אנטי-אנס. אני אשאל אותה אלף פעמים אם טוב לה ואם היא גמרה לפני שבכלל אתחיל להתפשט. אני אשדר ביטחון וחום כמו רדיאטור של סיירת מטכ"ל, אני אהיה רגיש וסמכותי, ואפילו פעם אחת, אפילו פעם אחת קטנה אני לא אפליט באמצע בדיחה תפלה סטייל: "תני לי להראות לך מה בני יודע כשהוא מסתער" או משהו כזה... ואז באה "גלית רווקה בת 32" ואומרת לידיעות אחרונות בפה מלא את מה שרק דמיינתי: "...יש לי חברות שהסכימו לצאת עם בחורים מעצבנים רק כדי לא להיות לבד. שיהיה להם מאבטח צמוד..." חברים! תסלחו לי! אין לי זמן. זו שעתי הגדולה! אני מצטייד בגי'נס של "לי קופר" מתחת למכנסי בית-כלא חומות, אני מתגלח, ויוצא לעיר העברית הראשונה על שלל רווקותיה. אח סלע סלע... לטובת עירינו אני מקווה שאתה בחו"ל. אבל אם אתה פה? בחייך. חכה עוד איזה שבוע שבועיים בתוך הדירה המעופשת שאתה מסתתר בה. תן גם למעצבנים את הזכות. מה יש? לנו לא מגיע? "אנס אנס, אל המטבח נכנס" רווקות תל אביב. חכו. הנה מגיע זה שחיכיתם לו בשבוע האחרון! אני יודע שקיוויתם למישהו קצת יותר גבוה, אבל אני מפצה על זה בשלל אביזרי לחימה שאני סוחב איתי בתיק. הנה תראי...
