אמרתי לה שאני מנסה לסלוח לה
אבל לא בטוחה שמסוגלת באמת לסלוח ובטח שלא לשכוח. אולי תבינו אם אני אכתוב את הסיפור המלא, למרות שאישית אותי מזעזע עדיין: לפני כשנה כשגיסי היה בארץ ללא אחותי, ועמד לנסוע חזרה, הייתי בדיוק על המחשב בחדר עבודה של אמא שלי, והיא ביקשה שארד לומר לו שלום, ואמרתי "עוד שנייה" כי הייתי באמצע משהו חשוב לפורום שמנהלת, וידעתי שהוא לא יוצא באותו הרגע ממש. ואז כמובן התחילו צעקות, כי זאת הדרך היחידה שאמא שלי מכירה, התחילה לצרוח עליי, אני התעצבנתי מהתגובה שלה וצעקתי חזרה והחלטתי לעשות דווקא ולא לרדת, ואז אמא שלי התעצבנה כפליים ואמרה שחבל שנולדתי, וכל זה רק בגלל שלא אמרתי לו שלום, לבעל של אחותי, שהוא לא בשר מבשרה אלא אני זאת שבשר מבשרה. נכון לא הייתי צריכה לעשות דווקא ולא לריב איתה, אבל מפה ועד להגיב ככה ולומר שחבל שנולדתי... גם לי יש גבולות ואני סולחת על הכל- על ילדות ונעורים בצל צעקות ומריבות כל היום, על המרירות שלה כלפיי, על זה שתמיד היא מכניסה אותי באמצע במריבות שלהם, ועל זה שמעולם לא הרגשתי נאהבת על ידה באמת, כי תמיד אחותי הייתה המוצלחת, היפה, המוכשרת ומה לא... אז כן, קצת קשה לסלוח למישהו שילד אותך ואומר בשיא הרצינות שחבל שנולדת. היא התנצלה, וניסיתי לסלוח והנה עברה יותר משנה, וזה עדיין כואב כמו עז, ועדיין מר ועצוב לי שנאמרו הדברים האלה, כי אפשר לחשוב איזה מעשה נוראי עשיתי...
