סליחה לכולם

אני לא יודעת מה להגיד לך...

מה שכתבת על הבריאות שלך קשה ומפחיד. אני לא יודעת מה להגיד על זה, חוץ מזה שאת צריכה לטפל בעצמך.
בקשר לשוכרת - במצב של היום את תמצאי שותפה חדשה בקלי קלות.
בקשר לאיילה - תזכרי שלצערנו הסיכוי שלה להיפגע בתאונת דרכים כאן בארץ הוא הרבה יותר גבוה מהסיכוי שיקרה לה משהוא בחו"ל. בגלל שהיא רחוקה את מפתחת חרדות.
בקשר למבחן - תזכרי שמה שנחמד במבחנים שעושים אותם ונפטרים מהם. זבנג וגמרנו.

חוץ מזה... לילה טוב ו-
 
אני מודה לכן מאוד ט'

וליידי, אם זה מה שאת כותבת כשאת לא יודעת מה להגיד לי, מעניין מה תכתבי לי כשכן תדעי מה להגיד לי. עזרתן לי מאוד.
לצערי אני מרגישה כל כך רע, ושוב התפרצות של מחלת העור שלי נוסף לכל הצרות... אין לי כוח. אין לי כוח לחיים האלה. אני לא יודעת איך לחיות אותם, אז אני בורחת למחשבות על המוות. ואז אני פוחדת מהמוות. ואני לא יודעת מה יותר כדאי, והצבעים מתערבבים לי. אני כל הזמן בורחת. מגעיל לי בתוך עצמי. כמה כדורים, איכס. וכמה חומר לימוד אפשר לדחוס בתוך ספר מעצבן אחד. אני רוצה להיות כבר אחרי המבחן הזה, להשאיר את הרעל הזה מאחוריי. קשה לי כל כך להתמודד עם "גוזלים"

ואיילה לא פה

איילה לא פה

איילה לא פה

אני רוצה שהיא תחזור ותטפל בי!
וגיליתי שלאישה ההיא שתפקדה כ"אימא" בשבילי במשך 9 השנים שחלפו, זו שנטשה אותי בלי לומר מילה לפני קרוב לשנה, זאת שאינפרנדתי לפני כמה ימים אחרי שלא טרחה לאחל לי מזל טוב ליומולדת אבל כן טרחה לשלוח לי הזמנות לאיוונטים שלה כאשת מקצוע, נולד נכד חדש שלשום. מה הפלא שהיא לא צריכה אותי בתור חיית המחמד שלה יותר. שתלך לעזאזל. כשהיא קנתה לי את מתנת יום ההולדת בשנה שעברה היא כבר ידעה כנראה שזו תהיה הפעם האחרונה שהיא תבלה אתי ותקנה לי משהו. שתלך לעזאזל. איך היא יכלה לעשות לי את זה. להרגיל אותי כל לילה לשלוח לי אסמסים של לילה טוב, להגיד לי מילים טובות, לשבת לידי בקבוצות, ואז פתאום בבת אחת, אחרי 8 שנים של ישיבה משותפת בקבוצות, פתאום בלי להגיד לי כלום עברה לשבת ליד מישהי אחרת, הפסיקה לדבר אתי בכלל, לא עונה למיילים, לא מגיבה לי בבלוג, כאילו אני אוויר בשבילה, חוץ מהאיוונטים המחורבנים שלה של המקצוע שלה שמעניין לי ת'תחת. אני לא סובלת אותה בגלל מה שהיא עשתה לי, ובמזוכיזם מושלם, למרות האינפרונד שעשיתי לה, אני כל הזמן נכנסת לפרופיל שלה, רואה את איחולי המזל טוב על הנכד, רואה אותה מגיבה לבנות האחרות שהיא אימצה בפגישות, בנות יותר "בוגרות" ממני, יפות יותר, רזות יותר, תלותיות פחות. ואני כועסת. זועמת עליה איך היא יכלה לשתף אתי פעולה ואפילו להזמין אותי לתוך הנישה הזאת בחיים שלה, ואז להתנער, לנער את חוצנה מבלי לומר אפילו מילה, כאילו אני פשוט לא קיימת. לא קיימת בפגישות (רק אותי מכולם היא לא רשמה לשיתופים, עלק 'לא ראתה אותי'. את כולם ראתה ורק אותי לא, וזה קרה כמה פעמים. איך זה יכול להיות???). גועל נפש של התנהגות. וכולם מלקקים לה והיא מחבקת את כל הבנות שם ולי עשתה פרצופים. כבר מזמן הפסקתי להגיע לפגישה ההיא, ממש התעללו בי שם, מחקו אותי (לא רק היא), ואפילו פעם אחת לא שאלה אותי מה קורה, למה אני לא באה. אפילו כשכתבתי לה מיילים לא טרחה להשיב לי, אפילו ששלחתי לה תמונות חמודות שפעם היינו שולחות זו לזו. כלום. ונמאס לי. וזה לא פייר. ואיילה נכנסה לתפקיד הזה בכישרון רב, ועכשיו היא איננה, ואני רוצה אותה!!! אני רוצה להיות הגוזל שלה! למה אני לא??? זה לא פייר בכלל. זה לא פייר, החיים האלה לא פיירים בכלל


וכן, כן, אני מודעת לאינפנטיליות שלי, אני מודעת למה שאני עושה, אני מודעת לתלות שלי ולאיך שאני מרחיקה ממני אנשים (למרות שאין לי מושג למה ההיא פיטרה אותי - אני ממש לא מבינה את זה, לא תבעתי ממנה כלום. פשוט כלום). אני מודעת לתובענות שלי כלפי אנשים. והמודעות הזאת לא עוזרת לי להפסיק לכאוב, אם כבר להפך, כי זה מתסכל אותי כל כך שאני לא יכולה להפסיק את זה. ואפילו כשעליתי לפני שבוע לשכן-חבר-עו"ד שלי בלילה והבן שלו בכה, והוא נכנס אליו לחדר להרגיע אותו ודיבר אליו מילים מרגיעות, פרצתי בבכי (טוב, בכיתי גם קודם, אבל זה ליבה לי את הבכי) כי לא יכולתי לשאת את הטון הרך והאוהב שלו כלפי הילד. כי גם אני רוצה. ואני לגמרי בגיל של להיות אימא, ואפילו אימא לילד מתבגר או בגיל צבא, אבל זה לעולם לא יקרה ואני נשארת בתפקיד הילדה האינפנטילית שלא מסוגלת לגדול (וגם לא בטוחה שרוצה). ואל תגידו לי שאני כבר גדולה ושאני עצמאית ושאני מתפקדת ומה פתאום אני מתנהגת ככה וחושבת ככה. לא בא לי לשמוע את זה, גם לא לקרוא. אני רוצה קודם כול להפסיק לגנות את הרגשות שלי, כי אם הם כאן - הם שלי והם בסדר, ואני צריכה לתת להם מקום של כבוד לפני שאעשה עליהם עבודה של לוותר עליהם וכו'. נמאס לי שמאלפים אותי לאיך שאני 'אמורה' להיות ולהתנהג, ומתקנים אותי. אני לא מקולקלת, ואם כן, לא אני קלקלתי את עצמי. כואב לי שחטאו לי ופשעו בי ואני זו שצריכה אשפוזים וכדורים ושיחות כנראה עד סוף ימי חיי. זה לא פייר, אבל זה מה יש ועם זה אני צריכה להתמודד, ואלוהים, מאיפה לוקחים כוח, אלוהים. נמאס כל כך.
 
איך אני אעבור את הלילה הזה?
ט'

לא רוצה להיות פה יותר. הכול כואב מדיי. לא רוצה יותר כלום. כלום. אפילו לא חיבוק.
אני לא אעשה כלום, לא צריך לדאוג, אני פשוט מתענה פה מכל המחלות שלי שבחרו להן להתפרץ בדיוק עכשיו.
לא יודעת מה לעשות. רוצה שהמבחן יהיה מאחוריי. רוצה שאיילה תחזור ותנחם אותי.
לפחות ביום שלישי על הבוקר יש לי את אורלי (המחליפה של איילה למעני) וזה טוב, כי אני מחבבת אותה מאוד, ואז כנראה ארגיש שוב שאני מוגנת במחלקה.
ויש לי את הטקסט הנפלא לעבוד עליו (הזנחתי אותו ביומיים האחרונים בגלל המבחן). אז אולי אני אכתוב תודות לשיפור מצב הרוח? אנסה.

תודה על השח"ע (שכן-חבר-עו"ד) שאלוהים שלח לי במתנה. אדם נדיר ומדהים שעוזר לי כל כך.
תודה שסידרתי מה שיכולתי היום בסניף קופ"ח ובכלל.
תודה שכל החומר כבר מוכן ובעצם אין לי כל כך על מה לחזור למבחן כי אני די מקיאה את החומר למרות כל הקושי.
תודה שהעו"ס הייתה אצלי היום והייתה שיחה דווקא נעימה (תרגלנו איך מדברות חברות ובחרנו נושא שאני אוהבת: ספרים. היא אמרה שהייתי ממש טובה).
תודה שאני מצליחה לעזור פה ושם קצת לאנשים גם כשרע לי.
תודה שיש לי בגדים יפים.
תודה שהשיער שלי מסתדר ממש יפה עכשיו.
תודה על העגילים היפים שקניתי לעצמי ביום ההולדת.
תודה על המצעים שקיבלתי ליום ההולדת מהשח"ע ואשתו.
תודה שיש עוד חבר'ה מהאשפוז יום שמתעניינים בי. כבר הספקתי לשכוח שמות...
תודה על רופא הא.א.ג הסבלני והמקסים שהסביר לי דברים.
תודה שהשותפה תצטרך, רוצה או לא רוצה, להחזיר לי סכום נכבד על חשבון החשמל (שתכלס רק אני מנצלת בחודש האחרון, אבל זו בעיה שלה ולא שלי. מצדי שתהיה פה עד 1.9).
תודה על משהו שהיה היום ואני מקווה שאתם מחזיקים לי אצבעות לגביו. עשיתי את ההשתדלות שלי ועכשיו זה בידיים של אלוהים.
תודה על המחמאה מהשח"ע. לקבל ממנו מחמאה זה משהו נדיר.
תודה שהבולמוס של היום לא היה נורא כמו אלו של הימים האחרונים.
תודה שעוד כמה ימים יש לי פגישה עם נטורופתית חדשה ונראה.
תודה שאתם פה ומעודדים אותי כל כך, איזה פורום מקסים.
תודה שניקיתי לחתולה את ארגז החול. הגיע לה באמת.
תודה שמחר בשעה הזו כבר אהיה הרבה אחרי המבחן ב"ה.
תודה שאחותי חיפשה אותי ולא היה לי זמן לחזור אליה. תודה שעדיין יש לי אותה ב"ה למרות כל המשקעים ולמרות שאני לא נפגשת אתה בכלל והשיחות הטלפוניות שלנו שטחיות ורדודות מאוד.
תודה שהמזגן שלי כן עובד קצת.
תודה על המדריכות שלי.
תודה על הטקסט המרתק שאני עובדת עליו בשביל ההוצאה.
תודה שעדיין זקוקים לי בעבודה השיקומית שאפשר לומר שאני עושה ממש בהתנדבות כי אף אחד אחר לא יודע לעשות את מה שאני עושה שם.
תודה שאני לומדת לאנפרנד אנשים שהיחסים איתם מזיקים לי.
תודה שיש לי את איילה, את אורלי, את הפסיכולוגית החדשה שאני אפילו לא זוכרת איך קוראים לה, ושבקרוב יהיה לי גם טיפול במקום ייחודי ב"ה.
תודה שאני יודעת להתבטא היטב.
תודה שאני יודעת להיעזר.
תודה שאני מבינה בהחלט את החלק שלי בדברים שקורים לי, וזאת חרף המילים הקשות של הדיקטטור מהאשפוז, שכתב עליי מכתב מלא זדון. הוא פשוט זד מושחת ואפילו איילה חושבת שהוא טועה בקשר אליי.
תודה שאני משתדלת לעשות טוב לאנשים ולפעמים מצליחה, אפילו בקטנה של לתת כוס חלב לשכנה.
תודה שאנשים סומכים עליי לכל מיני דברים.
תודה שב"ה אלוהים יזמן לחיי את השותפה המושלמת (והמשלמת
) בזמן המושלם.
תודה שהקורס הבא שלי יהיה טכני, אסקפיסטי ומגניב בעליל ואני מתכוונת לשם שינוי גם ליהנות!
תודה שקיבלתי מלגה כפולה, זה בהחלט מקל עליי.
תודה על מלא סבונים מגניבים שקניתי כבר מזמן ועושים לי כיף.
תודה שביום שישי ב"ה תגיע העוזרת.
תודה שה"אורחת" מהפורום גילתה לי במסר מי היא ונורא התרגשתי מהנוסטלגיה.
תודה שאני כבר לא עושה עניין מהנסיעה לקמפוס שנמצא בשכונה שבה גדלתי ועושה לי טריגר רק מעצם המיקום הגאוגרפי.
זהו, נו. ביי.
 
מצטערת על החפירות

קשה לי. קשה לי. קשה לי. אני משתדלת, אתם רואים שאני משתדלת. אבל קשה לי. לא יודעת מה אני רוצה אפילו (חוץ מאיילה ומלהצליח במבחן). בשביל מה? נמאסססססססססס לי. אין לי כוח. אני חושבת שאסיים עוד נושא אחד בסיכומים ואלך כבר לישון. ביוש.
 

Lady Stark

New member
מותק

מקווה שאת בסדר יותר הבוקר.
אני מקווה שלא קיבלת את הרושם שכשאמרתי לך שוב ושוב שאת בוגרת התכוונתי לבקר אותך או לקחת מהלגיטימיות של התחושות שלך. אני הבנאדם האחרון שייתן לך להרגיש שמה שאת מרגישה לא לגיטימי ושאת צריכה לכעוס עליו.
אבל בזה שאני אומרת לך מה האמת אני מנסה להחזיר אותך לפוקוס. להזכיר לך מי את כדי שתוכלי להרגיש טוב יותר. אני לא אפסיק להגיד לך את האמת, לא משנה מה יהיה. אבל מכבדת ומבינה את העניין שכשאת במצב רגשני, כל מה שאני יכולה לעושת את לתת חיבוק, ואת הדיבור ההגיוני לשמור לזמן רגיעה.
בהצלחה במבחן, מתוקה.
תעדכני איך היה.
 
כשאימא שלי רצתה שאבא שלי יקפיץ אותה

לאנשהו (לא היה לה רשיון נהיגה ולא היה לה חוש התמצאות בשיט) והוא לא רצה, הוא אמר לה "קחי ת'רכב ותלמדי לנהוג, את כבר ילדה גדולה". היא לא שכחה לו את זה עד יום מותה (שהיה שנים רבות אחרי יום מותו). וגם אני שונאת שאומרים לי את זה, בזמן רגיעה או בזמן אחר גם. למה? כי תאמיני לי שאני יודעת את ה"אמת" האובייקטיווית, וזה מה שמתסכל אותי כל כך, הפער העצום, היחס ההפוך בין היכולת השכלית שלי לבין היכולת הרגשית שלי. ואני לא צריכה שיזכירו לי את הפער הזה, זה רק לוחץ לי על הכפתור שבלאו הכי רגיש ופצוע. ואם כבר - אז בטח ובטח לא כשכולי בתוך סיטואציה של כאב. אני לא אוהבת להרגיש שמושים אותי משם בכוח, זה רק גורם לי להתנגדויות ולאנטיגוניזם. איך אמרת? לפעמים כל מה שאני צריכה (בטח ובטח כשאני בסערה) זה חיבוק. כל השאר - אחר כך (ועדיף גם זה לא).
עפתי למבחן. תודה
.
 
מתיש ברמות אחרות

הפעם הראשונה שנשארתי עד השנייה האחרונה (ואני עוד עם תוספת זמן)...
 
אין לי חברים

העבודה המוגנת שלי נמאסת עליי כל יום יותר ויותר, העבודה המאגניבה שלי היא פרויקטלית, וזה אומר שכשהיא תיגמר בכלל לא בטוח שאקבל משהו אחר ואם כן מי יודע מתי. איילה בחופשה ועד שהיא תחזור... אין לי כוח להתמוטטויות ולהתמודדויות האלה. אני עייפה כל כך. אני חושבת שיש לי נפילת מתח אחרי המבחן. זה ללא ספק היה המבחן הכי קשה שהיה לי באיזה שהוא קורס עד היום. אני עייפה כל כך פיזית ונפשית. חזרתי הביתה בשני אוטובוסים, ובשני מביניהם עמדתי כל הדרך. כשירדתי בתחנה ליד הבית פשוט התיישבתי כמה דקות להשיב את נפשי. ומשהו שביקשתי אתמול שתחזיקו לי אצבעות בשבילו ירד לטמיון. אין לי כוח. לפחות יש לי מחר בבוקר את אורלי. אין לי סבלנות וחשק ללכת אחה"צ לעבודה המוגנת אחרי שנפגעתי שם מאוד מהמנהלת הקטנונית. נמאס לי. והגוף שלי מאותת לי שהוא לא יכול יותר. אני עייפה מהחיים האלה כל כך.
 
טריגר

בא לי לצרוח. לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה להתקיים אם זה הקיום. לא רוצה שזיכרונות יינעצו בי, יבעטו בי מבפנים החוצה או מבפנים פנימה. לא רוצה. לא רוצה את החום הזה שלא מרפה. לא רוצה את החנק שלא מרפה. לא רוצה לישון ולחלום סיוטים על איך הוא עושה לי את זה, על איך אימא שלי גוססת ומתה לי בידיים (מה שבאמת קרה) ומתחננת שאעזור לה ואציל אותה ואני לא יכולה... ולהבדיל על אחותי
להבדיל מיליון הבדלות שחלילה קורה לה משהו ואני מאבדת גם אותה, שהיא המשפחה האחרונה שלי (אחי לא נחשב, עם כל הכבוד. אני לא מאחלת לו רע, אבל הוא לא פונקציה של משפחה מבחינתי). אני מפחדת שלאיילה קרה משהו או יקרה משהו ושהיא תיאלץ לעזוב. אני פוחדת שלא אמצא שותפה ושלא תיכנס לי עוד עבודה. אני פוחדת שיקרה משהו לאיברים שונים בגוף שלי או בכלל לגוף כולו. אני פוחדת להשתגע ולעשות ניסיון אובדני. אני פוחדת שוב לפצוע את עצמי. שלושה שבועות חלפו ורק אתמול הורדתי את התחבושות סופית. והגוף שלי מבעבע מהמחלות שלי וקופ"ח לא מאשרת לי טיפול, הנבלות. אין לי כוח לטפל. אני רוצה את איילה בחזרה. אולי מחר יהיה לי טוב אצל אורלי, שגם היא חמודה, אבל היא לא אימהית כמו איילה. בכל זאת אני אוהבת לבוא גם אליה.
השותפה עברה פה עכשיו לקחת כמה דברים. שמחתי שהיא לא נשארת ללילה. בן הזוג שלה חיכה לה בחוץ. לא יודעת למה הוא בזמן האחרון מתעלם ממני גם כשהוא כאן, הוא לא אומר לי שלום. גועל נפש. אחרי שהבאתי לו מתנה ליום ההולדת, שניהם ידעו שיש לי יום הולדת ולא אמרו לי אפילו מזל טוב (רק יומיים לפני הם אמרו לי שיחגגו לי ושאלו אותי מה אני רוצה מתנה, ואפילו מזל טוב לא אמרו). יאללה שתתחפף כבר.
אני רוצה להרגיש בטוחה ומוגנת, לא יכולה ככה כבר. אני רוצה לצרוח, ויותר מכול אני רוצה ללכת לישון. להתקלח ולישון.
 
טוב, קצת עבדתי ועכשיו הולכת לישון.

אני באמת בת מזל שהעבודה הזאת היא סוג של אסקפיזם בשבילי, אני באמת נהנית ממה שאני עושה, הלוואי שיזרימו לי עוד עבודות כאלה, זה מתאים לי בול. עייפה כל כך, ועוד מעט צריכה לקום. תודה שאתם אתי
.
 

rain drop8

New member
אור..

נשמע שהמחשבות לא נותנות מנוחה..נשמע שהן מתישות אותך...
שמחה לשמוע שהעבודה הזו היא קצת הסחת דעת..
אני יודעת שקשה...
אבל אסור לוותר...
וכשמגיע דחף לפגוע...תכתבי כאן, תציירי,תצעקי....כל דבר אחר חוץ מלפגוע מעצמך...
לא מגיע לך להיפגע בשום צורה..
ואת שווה...שווה המון, יותר ממה שנדמה לך...
תזכירי שאת לא לבד גם אם זה מרגישה ככה...

שולחת לך חיבוק עם כוחות
ואני מאחלת לך לילה טוב ושקט
וחלומות מתוקים....
 
תגובה ב"שליפה" להודעה הזאת ולהודעה הקודמת

יקירתי,

יש לך חברים - השכן-חבר-עו"ד, החברה הוותיקה שחידשת איתה את הקשר (וסידרה לך את העבודה בהוצאה), החברה ששלחה לך כסף ועוד ועוד. וחוץ מזה יש לך אותנו.

מה אכפת לך שהשותפה והחבר שלה לא אמרו לך מז"ט? היו מלא אנשים אחרים (כולל אותי) שכן אמרו לך וכן נתנו לך מתנות!

אני מזכירה לך שבמצב של היום אין שום בעיה (בלשון המעטה) למצוא שותפה חדשה.

בקשר לכל השאר -
 
למעלה