שבוע של עליות ומורדות
ביום שני היה לי שיעור מזעזע, מאד מאכזב. עבדנו על הקנטר, ופשוט לא הצלחתי לשמור את שיווי המשקל הטוב שהיה לי לפני כן, הייתי נוקשה, הברך כאבה לי בטירוף, וברגל השניה בשלב מסויים קלטתי שאיבדתי תחושה בכף הרגל, לא יודעת למה, אבל זה היה מפחיד לאללה. התאמצתי נורא, כל השרירים שלי מחו. זה הרגיש קצת כמו שמרגישים כשחולים והגוף לא מתפקד, חוץ מזה שלא הייתי חולה. זה היה נורא מתסכל. וככה יצא שחצי שיעור התעסקנו בשטויות שכבר חשבתי שמאחורי, כמו עקב ימין הסורר שלא הצלחתי לשמור למטה. חזרתי הביתה בעצבים על עצמי ובתחושה מדכאת של "בשביל מה אני מתאמצת בכלל, שלושה חודשים עבדתי על היציבה וברגע שעשינו משהו אחר שוב איבדתי את הכל".
יצא שהרכיבה הבאה שלי היתה אתמול (שישי) וגם היתה שיעור. באתי נחושה ועצבנית (על עצמי) וגם הרשיתי לעצמי לרמות וקיצרתי חור בארכובה הימנית (ובשלושת החודשים האחרונים רוב העבודה היתה בלי ארכובות! סססאמק). הצלחתי לעבוד פרפקט מתחילת השיעור, לשמור על יציבה ועל רכות, וגם הקפדתי לעשות הפסקה כל כמה דקות כשהרגשתי שאני מותחת את השרירים קצת לקצה (בין השאר כי ידעתי שאני צריכה להיות במצב לרכיבה למחרת).
התוצאה היתה מאמנת מאד מרוצה שהחליטה שקופצים
איזה כיף, סוף סוף קופצים! והיה שיעור מעולה.
לסיום השיעור הורדתי אוכף וקיררתי רבע שעה בהליכה בלי. היה מאד מוזר
חמים ונעים על השרירים הדואבים של הרגליים... אבל בהחלט מעניין מבחינת התחושה של כל השרירים שעובדים. שתי המסקנות העיקריות היו - וואו, הוא ממש רחב גם בלי האוכף! שעל זה ליסה אמרה, כן, צ'ואי הוא בחור גדול יחסית... אולי היה לך יותר קל עם סוס אחר. וכמובן - אאוץ', גבנון
יש מצב שאני אסוג לשמיכה, זה בהחלט לא נוח במיוחד. היה שם רגע של "do you have high withers or you're just happy to see me?"
נ.ב. פופי, תודה על המוטיבציה