סיפור.
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חיה עלמה יפהפייה ושמה מריה. הוריה היו עשירים מאוד, ולפיכך זכתה להשכלה ורכשה נימוסין טובים, שיחד עם יופיה שבו את ליבם של כל הגברים בעיר. אלא שמריה הייתה קלת דעת ועסקי האהבים היו בעיניה כמשחק- וכל עוד הוריה לא השגיחו עליה, הייתה מבלה ימים ולילות בשעשוע זה, נותנת תקוות שווא בליבות מחזריה ושוברת את ליבם לאחר מכן. אחד ממחזריה הרבים היה חייל צעיר, שחי לבדו בצמצום. אך הוא לא חסך מכספו על מריה היפהפייה, והרבה לכתוב לה שירי אהבה ולתת לה מחמאות פיוטיות אינספור. מריה חיבבה אותו יותר ממחזריה האחרים. יום אחד ביקש ממנה החייל להינשא לו. "אין לי כעת כסף רב," הוא אמר, "אך מפקדי עתיד להעלות אותי בדרגה, ואז יהיה לי די כסף לפרנס אותך בנוחות.". מריה הוקסמה עד מאוד מדבריו ונתנה את הסכמתה. החייל, פרנסיס, קנה לה טבעת כסף שפנינה משובצת בה. באותו לילה הביטה מריה בטבעת לאור הנר, וכעסה על עצמה בשל פזיזותה. "מדוע הסכמתי להינשא לפרנסיס זה? גם לאחר שיועלה בדרגה, כדבריו, לא יהיה לאיש עשיר! והרי אוכל אני להינשא למישהו עשיר ומכובד פי כמה!". ולמחרת הודיעה לפרנסיס האומלל ששינתה את דעתה ולא תינשא לו. היה לה די יושר כדי להציע לו בחזרה את הטבעת שרכש לה, אולם הוא סירב לקבלה ועזב את חדרה בסערה. עוד באותו יום נודע שעזב את העיר עם מעט רכושו. שבועות מספר לאחר מכן, פקד את מריה אסון. נר שנפל בביתה הצית אש, ששרפה את הבית עד היסוד, ואף אימה ואביה מתו בשריפה זו. עתה התחננה בפניה מי ממחזריה לשאת אותה, אולם איש מהם לא שעה לשאת נערה שהייתה עתה עניה וחסרת כל. הלכה מריה והייתה למשרתת בבתי אחרים. היא לא הייתה משרתת טובה במיוחד, היות ולא הייתה רגילה בעבודות הבית. ידיה נתחספסו מן העבודה, בגדיה נתבלו, ובעלי הבית בו שרתה הרבו לגעור בה, ולעיתים קרובות נאלצה לכתת רגליה לחפש עבודה אחרת. לעיתים הייתה מביטה בטבעת שעל ידה, ממנה סירבה להיפרד, ומהרהרת בימים טובים יותר- או אז היו צעקותיו של בעל הבית מחזירות אותה למציאות ומאיימות לפטר אותה ולהשליך אותה מן הבית. וזה בדיוק מה שקרה באותו יום חורפי וקר, כשנאלצה ללכת ולפלס דרך בשלג בחיפוש אחר מקום עבודה חדש. לטחר שכמעט ואמרה נואש התגלה לעיניה גן מלא פרחי חורף, שבמרכזו עמד בית גדול ומפואר, שבחלונותיו דלקו אורות. השער לא היה נעול, והיא נכנסה פנימה ודפקה על הדלת. "אנא אדוני," היא פנתה אל גבר צעיר שפתח לה את הדלת, "אנא, תן לי לעבוד כאן. אין לי פרוטה.". הגבר הביט בה ארוכות, ואז, להפתעתה, פנה פנימה וקד אל גבירה עטויית שמלת קטיפה מפוארת. "גבירתי, נערה אחת מבקשת כאן עבודה. האם להכניס אותה?" ואז לחש באוזנה של הגבירה דבר מה. "הכנס אותה." השיבה הגבירה אל המשרת, וזה עשה כדבריה. מריה קיבלה ארוחה חמה במטבח, ואילו הגבירה ומשרתה סעדו את ליבם בטרקלין. בעודה יושבת ומחממת את ידיה באש, הרהרה מריה על המקום המוזר אליו נזדמנה. "כמה מוזר, שהמשרת הזה יושב לסעוד עם הגבירה. האם הוא מאהבה? הוא לבוש בהידור רב מכדי להיות אך משרת. יש בו משהו מוכר, אך אינני מצליחה למצוא מדוע.". המשרת כנראה הבחין במבטיה, ונכנס למטבח. "גבירתי אומרת שתוכלי להישאר ולעבוד כאן.". "אתה מוכר לי מהיכן-שהוא," אמרה לו מריה, "אולם אינני מצליחה להיזכר מאין.". המשרת צחק במרירות. "קצר הוא זכרונן של נשים כשם שליבן בוגדני.". "היה פעם מישהו בחיי שדיבר אלי ככה, אולם ודאי כבר מת.". "לא מת, וחי מתמיד." נד בראשו המשרת, "שמי פרנסיס. הגבירה רוזלין היא דודתי, ומחר אני חוזר לעבודתי כמפקד על אחת הבריגדות. הועליתי בדרגה פעמים מספר מאז שאמרתי לך את שאמרתי.". מריה חשה דמעות עולות בעיניה. "הייתי כה טיפשה! אנא, האם תסלח לי ותישא אותי לאישה כפי שאמרת שתעשה?". פרנסיס סקר את ידיה המחוספסות, את שערה הסתור, ובגדיה הבלויים. "לא, איני חושב כך.".
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חיה עלמה יפהפייה ושמה מריה. הוריה היו עשירים מאוד, ולפיכך זכתה להשכלה ורכשה נימוסין טובים, שיחד עם יופיה שבו את ליבם של כל הגברים בעיר. אלא שמריה הייתה קלת דעת ועסקי האהבים היו בעיניה כמשחק- וכל עוד הוריה לא השגיחו עליה, הייתה מבלה ימים ולילות בשעשוע זה, נותנת תקוות שווא בליבות מחזריה ושוברת את ליבם לאחר מכן. אחד ממחזריה הרבים היה חייל צעיר, שחי לבדו בצמצום. אך הוא לא חסך מכספו על מריה היפהפייה, והרבה לכתוב לה שירי אהבה ולתת לה מחמאות פיוטיות אינספור. מריה חיבבה אותו יותר ממחזריה האחרים. יום אחד ביקש ממנה החייל להינשא לו. "אין לי כעת כסף רב," הוא אמר, "אך מפקדי עתיד להעלות אותי בדרגה, ואז יהיה לי די כסף לפרנס אותך בנוחות.". מריה הוקסמה עד מאוד מדבריו ונתנה את הסכמתה. החייל, פרנסיס, קנה לה טבעת כסף שפנינה משובצת בה. באותו לילה הביטה מריה בטבעת לאור הנר, וכעסה על עצמה בשל פזיזותה. "מדוע הסכמתי להינשא לפרנסיס זה? גם לאחר שיועלה בדרגה, כדבריו, לא יהיה לאיש עשיר! והרי אוכל אני להינשא למישהו עשיר ומכובד פי כמה!". ולמחרת הודיעה לפרנסיס האומלל ששינתה את דעתה ולא תינשא לו. היה לה די יושר כדי להציע לו בחזרה את הטבעת שרכש לה, אולם הוא סירב לקבלה ועזב את חדרה בסערה. עוד באותו יום נודע שעזב את העיר עם מעט רכושו. שבועות מספר לאחר מכן, פקד את מריה אסון. נר שנפל בביתה הצית אש, ששרפה את הבית עד היסוד, ואף אימה ואביה מתו בשריפה זו. עתה התחננה בפניה מי ממחזריה לשאת אותה, אולם איש מהם לא שעה לשאת נערה שהייתה עתה עניה וחסרת כל. הלכה מריה והייתה למשרתת בבתי אחרים. היא לא הייתה משרתת טובה במיוחד, היות ולא הייתה רגילה בעבודות הבית. ידיה נתחספסו מן העבודה, בגדיה נתבלו, ובעלי הבית בו שרתה הרבו לגעור בה, ולעיתים קרובות נאלצה לכתת רגליה לחפש עבודה אחרת. לעיתים הייתה מביטה בטבעת שעל ידה, ממנה סירבה להיפרד, ומהרהרת בימים טובים יותר- או אז היו צעקותיו של בעל הבית מחזירות אותה למציאות ומאיימות לפטר אותה ולהשליך אותה מן הבית. וזה בדיוק מה שקרה באותו יום חורפי וקר, כשנאלצה ללכת ולפלס דרך בשלג בחיפוש אחר מקום עבודה חדש. לטחר שכמעט ואמרה נואש התגלה לעיניה גן מלא פרחי חורף, שבמרכזו עמד בית גדול ומפואר, שבחלונותיו דלקו אורות. השער לא היה נעול, והיא נכנסה פנימה ודפקה על הדלת. "אנא אדוני," היא פנתה אל גבר צעיר שפתח לה את הדלת, "אנא, תן לי לעבוד כאן. אין לי פרוטה.". הגבר הביט בה ארוכות, ואז, להפתעתה, פנה פנימה וקד אל גבירה עטויית שמלת קטיפה מפוארת. "גבירתי, נערה אחת מבקשת כאן עבודה. האם להכניס אותה?" ואז לחש באוזנה של הגבירה דבר מה. "הכנס אותה." השיבה הגבירה אל המשרת, וזה עשה כדבריה. מריה קיבלה ארוחה חמה במטבח, ואילו הגבירה ומשרתה סעדו את ליבם בטרקלין. בעודה יושבת ומחממת את ידיה באש, הרהרה מריה על המקום המוזר אליו נזדמנה. "כמה מוזר, שהמשרת הזה יושב לסעוד עם הגבירה. האם הוא מאהבה? הוא לבוש בהידור רב מכדי להיות אך משרת. יש בו משהו מוכר, אך אינני מצליחה למצוא מדוע.". המשרת כנראה הבחין במבטיה, ונכנס למטבח. "גבירתי אומרת שתוכלי להישאר ולעבוד כאן.". "אתה מוכר לי מהיכן-שהוא," אמרה לו מריה, "אולם אינני מצליחה להיזכר מאין.". המשרת צחק במרירות. "קצר הוא זכרונן של נשים כשם שליבן בוגדני.". "היה פעם מישהו בחיי שדיבר אלי ככה, אולם ודאי כבר מת.". "לא מת, וחי מתמיד." נד בראשו המשרת, "שמי פרנסיס. הגבירה רוזלין היא דודתי, ומחר אני חוזר לעבודתי כמפקד על אחת הבריגדות. הועליתי בדרגה פעמים מספר מאז שאמרתי לך את שאמרתי.". מריה חשה דמעות עולות בעיניה. "הייתי כה טיפשה! אנא, האם תסלח לי ותישא אותי לאישה כפי שאמרת שתעשה?". פרנסיס סקר את ידיה המחוספסות, את שערה הסתור, ובגדיה הבלויים. "לא, איני חושב כך.".
