פילוסוף רוחני33
Well-known member
דפיורה ארזה את כל חפציה במזוודות שמנות וענקיות, ניערה מהן כמה נוצות קלות ויצאה לדרך. במטוס חשבה מחשבות שונות, כמו כמה כיף לרחף מעל העננים וגם איך תסתדר בארץ החדשה.
דיילות חטובות ורזות עברו כל כדקה. דפיורה הרגישה צמא מעייף ואמרה לדיילת: "מיץ תפוזים סחוט קר, בבקשה". "מיד גברתי", אמרה הדיילת ונעלמה ומיד חזרה ובידה כוס משקה מרענן. דפיורה ידעה שהדיילת התפעלה מדמותה הכריזמטית.
כשהגיעה לארץ, מיהרה לסדר את המזוודות והברכיים כאבו לה, וכמעט נפלה מרוב עייפות. בחור צעיר ונחמד במדי חייל עזר לה. היא הביטה בו במבט חודר ואמרה: "בחור נחמד, באיזה חיל אתה משרת?". "חיל הים", אמר בקצרה. אחרי שתיקה קלה הוסיף: "לפעמים יוצאים למשימות". "מה שמך?", שאלה. הוא חייך ואמר ששמו אבנר. הם ניהלו שיחה קצרה. אחריה דפיורה עשתה מבט מתרשם ואמרה: "קח לך נוצה ממני למזכרת. בנוסף...אלה פרטיי אם תרצה קשר". היא נפנפה לו לשלום עד שנעלם באופק. אחר כך התקדמה לעבר המלון.
במלון התירה את בגדיה ונפלה על המיטה הלבנה, הצחורה והענקית. היא נזכרה ביום המפרך שהיה לה, וכמו העבירה אותו במחשבתה. היא קראה קצת בספר רוסי ומדי פעם ראתה בחלון כמה הנוף הישראלי יפה וירוק, ונפעמה כולה. בסוף סגרה את הספר, הביטה עוד מעט בחלון ונרדמה עד ארוחת הערב.
בחדר האוכל היה מכל טוב ויכלה לבחור מכל טוב, ממש חגיגה לעיניים. מרוב שפע לא ידעה מה לבחור. לבסוף נטלה מעט מכמה דברים מובחרים וישבה לסעוד את לבה. היו בה הרהורים על החייל הצעיר והחביב שפגשה היום. חיש קל עלתה לחדרה ובדרך ראתה אנשים עוברים ומדברים בשקט להילת אורות עמומים ונוגים.
אבנר היה באימון שגרתי. המפקד צרח עליו במתינות לעשות 60 משאבות. בזמן האחרון דיברו על משימה חדשה שעומדת להיות. אחרי שהמפקד שחרר אותו, הוא הצדיע והלך לצריף שלו לנוח. הוא נזכר איך הכיר את אהובתו הישנה בטירונות: זה היה יום קיץ לוהט בפרדס, הפלוגה הלכה ואבנר ביקש לעצור להשתין. היה ריח תפוזים רקובים. כשהתכונן לחזור לקבוצה, נתקל באישה לבושה בסגנון אמריקאי מובהק, וחיוך קסום ורחב משוך על פניה. אבנר הביט בחולצתה המקושקשת, בשמלתה האוורירית והתפוחה ובכובע הקש הרחב שלה, וחייך גם הוא. "אני מוכרח לחזור לפלוגה", אמר, "רק תגידי לי מהר מי את". היא אמרה ששמה מרי ולפני כשבוע הגיעה מאמריקה.
אבנר חזר לפלוגה, והם המשיכו בדרכם בצעדים נוקשים וגדולים עד שנעלמו באופק. מדי פעם מישהו סיפר בדיחה שחוקה. בחדר האוכל היו שואלים את אבנר על מערכת היחסים החדשה שלו. מרי אהבה לנגן בבמבוק ירוק וארוך שהחזיקה בחצר שליד ביתה. היא רצתה ילדים ולא הכחישה זאת. לו היו לה ילדים, הייתה שרה להם שירים נחמדים ומנגנת להם, נותנת להם ללטף את אצבעותיה, ומלמדת אותם בעדינות איך נולדים ילדים.
היא סיפרה לפעמים לאבנר על רצונה להתחתן ולהביא ילדים לעולם, אבל הוא אמר שעדיין אינו מרגיש מוכן. אולי אחרי שיגמרו את הצבא יתחתנו. אמרה לו שהיא מפנטזת על נישואין. הוא יחזר אחריה בסגנון מהודר ומפואר עם הרבה צבעים, ריחות, מלים יפות ומנגינות יפות, והיא תתרגש ותרד במדרגות לחתונה בשמלה לבנה ארוכה ארוכה, ועלים יישרו עליה. אבל אז הזכיר לה שאחרי הנישואין יצטרכו ללכת ביחד הביתה, לפרוק את המתנות ולהתחיל חיים חדשים וקשים ביחד. לאט נעלם הקשר מעצמו.
דנה האמנית ישבה וציירה גוף אישה. דן חזר מהמעבדה עייף ושאל אם יש משהו לאכול, היא הביטה בו במבט חמלה והוא שאל מה יוצא לה מכל הציורים. אחר כך התעדן ואמר שהציור יפה. גם דנה חשבה שזה ציור יפה. הייתה בו הרמוניה עדינה וחזקה בין הצבעים ובין הצורות והקווים, שרובם היו עדינים וזורמים כים.
בזמן האחרון החברות ביניהם לא הייתה כל כך טובה. הם כמעט לא מצאו מילים יפות כמו מחמאות להגיד זה לזה, השיחות הפכו למשעממות ורוב הזמן התעסקו בהנאה גופנית. דנה כבר הרגישה קצת בחילה מזה. היא אמרה שהם עושים עונג שבת מתוך מחויבות, ושאולי יוסיפו כמה נרות בצד למעשה. אבל דן אמר שהוא מרגיש בזמן האחרון כאילו הוא סוס. דנה אמרה שגם היא מרגישה חומרנית כגוש בצק.
הציורים של דנה כבר לא יצאו יפה, והייתה מנסה שוב ושוב לשפר אותם עד שכמעט התייאשה. הייתה יושבת כל היום ועובדת על הציורים ועל הפסלים. הם יצאו קיטשיים ומוגזמים. היא נרשמה לחוג לאמנות ושם הייתה משוחחת עם האנשים על אמנותם כדי ללמוד איך לשפר, והיו להם אמירות נכונות מאוד. היא פגשה אדם בן כחמישים שאמר לה שהוא מפסל אנשים ופני אנשים, ושעכשיו הוא מנסה לפסל את עצמו. כשבאה בהזמנתו לבקר בביתו, היו שם הרבה קירות והרבה ספלי חימר וחרס מצומקים, ורוח עברה ביניהם לפעמים.
דן היה יושב כל היום במעבדה ושואל את עצמו למה הוא לא מצליח עם דנה בזמן האחרון. למה אין אהבה כמו פעם. הניסויים שעשה לא גילו כלום ולא הגיעו לשום תוצאה, הוא הגיע למבוי סתום ובערב היה חוזר הביתה עייף ונופל לישון כמעט בלי לדבר עם דנה. הוא ניסה ללמוד מדעים באוניברסיטה ולהחכים, אבל זה לא עזר לו להתקדם ומרוב דיכאון גם לא הצליח למצוא עניין בלימודים.
קובי ישב בחדרו על המטה בערב וחשב, למה הוא לא מצליח למצוא עבודה, חברים וחברה לחיים. למה הוא כל כך לא יוצלח. כל דבר שניסה נכשל לו. אז יצא מהבית המחניק לטייל ולשאוף קצת אוויר של הערב. אנשים ישבו סביב מדורה, וקובי ניגש אליהם. אחד מהם הציע לו סיגריה עם חשיש. קובי עישן והרגיש בסטייל. אחרי שדיברו קצת בחושך לאור המדורה, אמרו הפושעים לקובי שייקחו אותו למשימות עם הרבה כסף.
כצעד ראשון הלכו לבית זונות. הזונות היו לבושות סגול וורוד, נענעו את גופן בתנועות מגעילות וחייכו חיוך מזויף. הן היו עושות סימן עם היד לאנשים לבוא אליהם, וקובי לא רצה סקס אלא רק דיבר אתין על עבודתן. אחרי שיצא מבית הזונות לבד בלילה, ראה זונה הולכת ברחוב עם בגדים קרועים ובוכה על גורלה. הוא ריחם עליה ושאל את עצמו למה הוא צריך לעשות את הדברים האלה.
אבנר היה כותב לדפיורה מכתבים יפים בעברית. היא למדה עברית ברוסיה. כשקיבלה מכתב, הייתה סוגרת אותו במגירה שבחדרה וכותבת לו דברים כמו: "אני כל כך מתגעגעת אלייך. גלי געגוע זורמים בכל נפשי הכמהה אליך ולמבטך". כשקרא את המילים האלה, חייך וחם לבו, והיא ידעה זאת.
אבנר הכיר את דן ואת דנה, ובהזדמנות הכיר אותם לדפיורה. דפיורה אמרה להם שמטרת האמנות להביע את כל הרגשות היפים של האדם, וכדאי להתבטא בישירות ובבירור. אבנר אמר שהוא מסכים שצריך לדבר ולעשות דברים ברור, כמו בצבא. דן אמר שדברים כאלה יעזרו לו במחקר המדעי.
דן ודנה היו מדברים יותר ויותר וקונים פרחים ומתנות זה לזה, הנשיקות והחיבוקים היו מתוך אהבה ויצרו התרגשות מלבלבת בלבות שניהם. האביב הגיע והכול פרח במנגינה גדולה ויפה. דנה נסעה כמה זמן לחופשה והייתה שולחת פרחים ומכתבים קסומים לאהובה דן. דן ראה את דמעותיה על המכתבים. הציורים שלה יצאו יפים מאוד, מדויקים מאוד אבל עם הרבה רגש, ויצרה עוד ועוד בלי להפסיק. מבקר אמנות ראה את יצירותיה והתפעל. דן מאד התעניין עכשיו בלימודים ושתה את הידע לתוך תודעתו. הוא עבד קשה כל יום כל היום ולא התייאש, אחזה בו התלהבות. הוא רצה לגלות, לדעת, להבין את הטבע ואת היקום, ואכן גילה כמה תגליות חשובות מאוד, ותעשיות עתירות ידע פיתחו מהן דברים מופלאים.
הפושעים בחבורה שלחו את קובי לשדוד בנק. קובי נזהר מהשוטרים שהיו במקום, וחיכה שייעלמו מהשטח. הוא פחד. השוטר שעמד מקרוב נתן כסף לילד עני, כמה שוטרים אותתו בידיהם ליד הכביש, ושוטר אחד עמד מאחורה ובכה בשקט על כך שחייו התבזבזו: הוא רצה להיות רופא והפך לשוטר.
כשקובי ראה שהשוטרים עזבו את המקום, התקרב לבנק רעול פנים. אבל אז הופיע כמו משום מקום עוד שוטר, תפס אותו בחולצתו ועצר אותו. הכלא היה מאובק, מסריח ומשעמם. קובי הכיר בכלא אדם שהיה מנגן כבר שנים בגיטרה, ונוצרו ביניהם שיחות יפות מאוד על אמנות ועל החיים. קובי שוחרר על תנאי. חושך וקולות מילאו את מחשבתו. אז החליט לעזוב לגמרי את הפשע ולחזור להיות בן אדם.
שני הזוגות היו נפגשים לפעמים ומחליפים חוויות. דפיורה ואבנר נפרדו בגלל חוסר התאמה, ודן ודנה התחתנו.
דיילות חטובות ורזות עברו כל כדקה. דפיורה הרגישה צמא מעייף ואמרה לדיילת: "מיץ תפוזים סחוט קר, בבקשה". "מיד גברתי", אמרה הדיילת ונעלמה ומיד חזרה ובידה כוס משקה מרענן. דפיורה ידעה שהדיילת התפעלה מדמותה הכריזמטית.
כשהגיעה לארץ, מיהרה לסדר את המזוודות והברכיים כאבו לה, וכמעט נפלה מרוב עייפות. בחור צעיר ונחמד במדי חייל עזר לה. היא הביטה בו במבט חודר ואמרה: "בחור נחמד, באיזה חיל אתה משרת?". "חיל הים", אמר בקצרה. אחרי שתיקה קלה הוסיף: "לפעמים יוצאים למשימות". "מה שמך?", שאלה. הוא חייך ואמר ששמו אבנר. הם ניהלו שיחה קצרה. אחריה דפיורה עשתה מבט מתרשם ואמרה: "קח לך נוצה ממני למזכרת. בנוסף...אלה פרטיי אם תרצה קשר". היא נפנפה לו לשלום עד שנעלם באופק. אחר כך התקדמה לעבר המלון.
במלון התירה את בגדיה ונפלה על המיטה הלבנה, הצחורה והענקית. היא נזכרה ביום המפרך שהיה לה, וכמו העבירה אותו במחשבתה. היא קראה קצת בספר רוסי ומדי פעם ראתה בחלון כמה הנוף הישראלי יפה וירוק, ונפעמה כולה. בסוף סגרה את הספר, הביטה עוד מעט בחלון ונרדמה עד ארוחת הערב.
בחדר האוכל היה מכל טוב ויכלה לבחור מכל טוב, ממש חגיגה לעיניים. מרוב שפע לא ידעה מה לבחור. לבסוף נטלה מעט מכמה דברים מובחרים וישבה לסעוד את לבה. היו בה הרהורים על החייל הצעיר והחביב שפגשה היום. חיש קל עלתה לחדרה ובדרך ראתה אנשים עוברים ומדברים בשקט להילת אורות עמומים ונוגים.
אבנר היה באימון שגרתי. המפקד צרח עליו במתינות לעשות 60 משאבות. בזמן האחרון דיברו על משימה חדשה שעומדת להיות. אחרי שהמפקד שחרר אותו, הוא הצדיע והלך לצריף שלו לנוח. הוא נזכר איך הכיר את אהובתו הישנה בטירונות: זה היה יום קיץ לוהט בפרדס, הפלוגה הלכה ואבנר ביקש לעצור להשתין. היה ריח תפוזים רקובים. כשהתכונן לחזור לקבוצה, נתקל באישה לבושה בסגנון אמריקאי מובהק, וחיוך קסום ורחב משוך על פניה. אבנר הביט בחולצתה המקושקשת, בשמלתה האוורירית והתפוחה ובכובע הקש הרחב שלה, וחייך גם הוא. "אני מוכרח לחזור לפלוגה", אמר, "רק תגידי לי מהר מי את". היא אמרה ששמה מרי ולפני כשבוע הגיעה מאמריקה.
אבנר חזר לפלוגה, והם המשיכו בדרכם בצעדים נוקשים וגדולים עד שנעלמו באופק. מדי פעם מישהו סיפר בדיחה שחוקה. בחדר האוכל היו שואלים את אבנר על מערכת היחסים החדשה שלו. מרי אהבה לנגן בבמבוק ירוק וארוך שהחזיקה בחצר שליד ביתה. היא רצתה ילדים ולא הכחישה זאת. לו היו לה ילדים, הייתה שרה להם שירים נחמדים ומנגנת להם, נותנת להם ללטף את אצבעותיה, ומלמדת אותם בעדינות איך נולדים ילדים.
היא סיפרה לפעמים לאבנר על רצונה להתחתן ולהביא ילדים לעולם, אבל הוא אמר שעדיין אינו מרגיש מוכן. אולי אחרי שיגמרו את הצבא יתחתנו. אמרה לו שהיא מפנטזת על נישואין. הוא יחזר אחריה בסגנון מהודר ומפואר עם הרבה צבעים, ריחות, מלים יפות ומנגינות יפות, והיא תתרגש ותרד במדרגות לחתונה בשמלה לבנה ארוכה ארוכה, ועלים יישרו עליה. אבל אז הזכיר לה שאחרי הנישואין יצטרכו ללכת ביחד הביתה, לפרוק את המתנות ולהתחיל חיים חדשים וקשים ביחד. לאט נעלם הקשר מעצמו.
דנה האמנית ישבה וציירה גוף אישה. דן חזר מהמעבדה עייף ושאל אם יש משהו לאכול, היא הביטה בו במבט חמלה והוא שאל מה יוצא לה מכל הציורים. אחר כך התעדן ואמר שהציור יפה. גם דנה חשבה שזה ציור יפה. הייתה בו הרמוניה עדינה וחזקה בין הצבעים ובין הצורות והקווים, שרובם היו עדינים וזורמים כים.
בזמן האחרון החברות ביניהם לא הייתה כל כך טובה. הם כמעט לא מצאו מילים יפות כמו מחמאות להגיד זה לזה, השיחות הפכו למשעממות ורוב הזמן התעסקו בהנאה גופנית. דנה כבר הרגישה קצת בחילה מזה. היא אמרה שהם עושים עונג שבת מתוך מחויבות, ושאולי יוסיפו כמה נרות בצד למעשה. אבל דן אמר שהוא מרגיש בזמן האחרון כאילו הוא סוס. דנה אמרה שגם היא מרגישה חומרנית כגוש בצק.
הציורים של דנה כבר לא יצאו יפה, והייתה מנסה שוב ושוב לשפר אותם עד שכמעט התייאשה. הייתה יושבת כל היום ועובדת על הציורים ועל הפסלים. הם יצאו קיטשיים ומוגזמים. היא נרשמה לחוג לאמנות ושם הייתה משוחחת עם האנשים על אמנותם כדי ללמוד איך לשפר, והיו להם אמירות נכונות מאוד. היא פגשה אדם בן כחמישים שאמר לה שהוא מפסל אנשים ופני אנשים, ושעכשיו הוא מנסה לפסל את עצמו. כשבאה בהזמנתו לבקר בביתו, היו שם הרבה קירות והרבה ספלי חימר וחרס מצומקים, ורוח עברה ביניהם לפעמים.
דן היה יושב כל היום במעבדה ושואל את עצמו למה הוא לא מצליח עם דנה בזמן האחרון. למה אין אהבה כמו פעם. הניסויים שעשה לא גילו כלום ולא הגיעו לשום תוצאה, הוא הגיע למבוי סתום ובערב היה חוזר הביתה עייף ונופל לישון כמעט בלי לדבר עם דנה. הוא ניסה ללמוד מדעים באוניברסיטה ולהחכים, אבל זה לא עזר לו להתקדם ומרוב דיכאון גם לא הצליח למצוא עניין בלימודים.
קובי ישב בחדרו על המטה בערב וחשב, למה הוא לא מצליח למצוא עבודה, חברים וחברה לחיים. למה הוא כל כך לא יוצלח. כל דבר שניסה נכשל לו. אז יצא מהבית המחניק לטייל ולשאוף קצת אוויר של הערב. אנשים ישבו סביב מדורה, וקובי ניגש אליהם. אחד מהם הציע לו סיגריה עם חשיש. קובי עישן והרגיש בסטייל. אחרי שדיברו קצת בחושך לאור המדורה, אמרו הפושעים לקובי שייקחו אותו למשימות עם הרבה כסף.
כצעד ראשון הלכו לבית זונות. הזונות היו לבושות סגול וורוד, נענעו את גופן בתנועות מגעילות וחייכו חיוך מזויף. הן היו עושות סימן עם היד לאנשים לבוא אליהם, וקובי לא רצה סקס אלא רק דיבר אתין על עבודתן. אחרי שיצא מבית הזונות לבד בלילה, ראה זונה הולכת ברחוב עם בגדים קרועים ובוכה על גורלה. הוא ריחם עליה ושאל את עצמו למה הוא צריך לעשות את הדברים האלה.
אבנר היה כותב לדפיורה מכתבים יפים בעברית. היא למדה עברית ברוסיה. כשקיבלה מכתב, הייתה סוגרת אותו במגירה שבחדרה וכותבת לו דברים כמו: "אני כל כך מתגעגעת אלייך. גלי געגוע זורמים בכל נפשי הכמהה אליך ולמבטך". כשקרא את המילים האלה, חייך וחם לבו, והיא ידעה זאת.
אבנר הכיר את דן ואת דנה, ובהזדמנות הכיר אותם לדפיורה. דפיורה אמרה להם שמטרת האמנות להביע את כל הרגשות היפים של האדם, וכדאי להתבטא בישירות ובבירור. אבנר אמר שהוא מסכים שצריך לדבר ולעשות דברים ברור, כמו בצבא. דן אמר שדברים כאלה יעזרו לו במחקר המדעי.
דן ודנה היו מדברים יותר ויותר וקונים פרחים ומתנות זה לזה, הנשיקות והחיבוקים היו מתוך אהבה ויצרו התרגשות מלבלבת בלבות שניהם. האביב הגיע והכול פרח במנגינה גדולה ויפה. דנה נסעה כמה זמן לחופשה והייתה שולחת פרחים ומכתבים קסומים לאהובה דן. דן ראה את דמעותיה על המכתבים. הציורים שלה יצאו יפים מאוד, מדויקים מאוד אבל עם הרבה רגש, ויצרה עוד ועוד בלי להפסיק. מבקר אמנות ראה את יצירותיה והתפעל. דן מאד התעניין עכשיו בלימודים ושתה את הידע לתוך תודעתו. הוא עבד קשה כל יום כל היום ולא התייאש, אחזה בו התלהבות. הוא רצה לגלות, לדעת, להבין את הטבע ואת היקום, ואכן גילה כמה תגליות חשובות מאוד, ותעשיות עתירות ידע פיתחו מהן דברים מופלאים.
הפושעים בחבורה שלחו את קובי לשדוד בנק. קובי נזהר מהשוטרים שהיו במקום, וחיכה שייעלמו מהשטח. הוא פחד. השוטר שעמד מקרוב נתן כסף לילד עני, כמה שוטרים אותתו בידיהם ליד הכביש, ושוטר אחד עמד מאחורה ובכה בשקט על כך שחייו התבזבזו: הוא רצה להיות רופא והפך לשוטר.
כשקובי ראה שהשוטרים עזבו את המקום, התקרב לבנק רעול פנים. אבל אז הופיע כמו משום מקום עוד שוטר, תפס אותו בחולצתו ועצר אותו. הכלא היה מאובק, מסריח ומשעמם. קובי הכיר בכלא אדם שהיה מנגן כבר שנים בגיטרה, ונוצרו ביניהם שיחות יפות מאוד על אמנות ועל החיים. קובי שוחרר על תנאי. חושך וקולות מילאו את מחשבתו. אז החליט לעזוב לגמרי את הפשע ולחזור להיות בן אדם.
שני הזוגות היו נפגשים לפעמים ומחליפים חוויות. דפיורה ואבנר נפרדו בגלל חוסר התאמה, ודן ודנה התחתנו.