Queen Of Harts
New member
סיפור שכתבתי
בגלל שלא הגבתם לי בפעם הקודמת שפירסמתי, אז הנה שוב...והפעם מצורף בהודעות. הם שוכבים עירומים, מחובקים במיטה הקטנה והחמה. אצבעותיו מטיילות על גופה החלק והכחוש, וידיה מטיילות בין שערו החום והגמיש. בתנועה חדה ומהירה היא מרימה את ראשה ונושקת לו, הוא נושק לה חזרה. היא מורידה את ידיה אל מותניו ומצמידה אותו אליה, כשגופה נוגע בגופו, ושפתיה נוגעות בשפתיו. הם מרגישים כל כך קרובים, קרובים מאי פעם, כל מה שהם חושבים עליו, הוא אחד על השני. ואז השעון מצלצל ומחזיר אותה למציאות שבה הם לא ביחד, שבה הוא לא מכיר אותה בכלל. ********************************************** עוד יום רגיל מתחיל בבית הספר. כולם לבושים באותן חולצות, כולם עם אותה תספורת, וכולם אפילו עם אותם נעליים. הם הולכים לאותו כיוון, ולכולם יש אותו התיק. אבל רק היא שונה, רק לה יש חולצה אחרת, רק לה יש תספורת קצרה יותר, ורק לה יש נעליים חומות וישנות. היא הולכת נגד הזרם, מתמרדת בכולם, לא נותנת לאף אחד להכתיב לה את החיים. בהפסקה הראשונה היא רואה אותו מעבר למסדרון, מדבר עם חברים. לא היה קל לזהות אותו מבין כל האנשים, או יותר נכון, ה"רובוטים", כי גם הוא כמוהם. גם בו שולטת החברה, השגרה שכולם אימצו להם, החיים ה"נורמליים" והכללים שכולם פועלים לפיהם. אבל בכל זאת היא הצליחה לזהות אותו, משהו משך אותה אליו, משהו אמר לה שגורלם משותף, שיקרה משהו שיאחד אותם, שיעזור לה להשיג אותו, ואולי אפילו להעביר אותו לצד השני. היא נועצת בו מבטים חודרים, אך הוא לא שם לב בהתחלה, הוא ממשיך לדבר עם החברים שלו. אחרי מספר דקות, הוא מרגיש שזוג עיניים כחולות וגדולות עוקבות אחריו; הוא מסתכל לצדדיו, אבל הוא לא רואה אף אחד, ואז הוא מסתכל קדימה, אל צידו השני של המסדרון ורואה אותה עומדת ומסתכלת עליו בחולמנות. הוא מפסיק את חברו באמצע המשפט ומתחיל ללכת נגד כיוון זרם התלמידים, אלייה; היא מבחינה בו ופונה לאחור בכוונה ללכת מהר, ולאבד אותו. לפתע היא מרגישה יד על זרועה, היא מסובבת את ראשה ורואה אותו מסתכל בתוך עיניה הכחולות. כשהוא רואה מי היא הוא עוזב את זרועה וחוזר לחברו במהירות. אין לה חברות, אין לה אף אחד, גם לא אותו. חייה ריקים; הוריה מתו בתאונת דרכים נוראית כשהייתה בת 13, מאז היא חיה לבד. כולם מתרחקים ממנה, כי רק לה היה האומץ להגיד מה שהיא חושבת, להתנהג שונה מכולם, להתמרד, לשחות נגד הזרם. גם הוא כמו כולם. לא הסוף!!!
בגלל שלא הגבתם לי בפעם הקודמת שפירסמתי, אז הנה שוב...והפעם מצורף בהודעות. הם שוכבים עירומים, מחובקים במיטה הקטנה והחמה. אצבעותיו מטיילות על גופה החלק והכחוש, וידיה מטיילות בין שערו החום והגמיש. בתנועה חדה ומהירה היא מרימה את ראשה ונושקת לו, הוא נושק לה חזרה. היא מורידה את ידיה אל מותניו ומצמידה אותו אליה, כשגופה נוגע בגופו, ושפתיה נוגעות בשפתיו. הם מרגישים כל כך קרובים, קרובים מאי פעם, כל מה שהם חושבים עליו, הוא אחד על השני. ואז השעון מצלצל ומחזיר אותה למציאות שבה הם לא ביחד, שבה הוא לא מכיר אותה בכלל. ********************************************** עוד יום רגיל מתחיל בבית הספר. כולם לבושים באותן חולצות, כולם עם אותה תספורת, וכולם אפילו עם אותם נעליים. הם הולכים לאותו כיוון, ולכולם יש אותו התיק. אבל רק היא שונה, רק לה יש חולצה אחרת, רק לה יש תספורת קצרה יותר, ורק לה יש נעליים חומות וישנות. היא הולכת נגד הזרם, מתמרדת בכולם, לא נותנת לאף אחד להכתיב לה את החיים. בהפסקה הראשונה היא רואה אותו מעבר למסדרון, מדבר עם חברים. לא היה קל לזהות אותו מבין כל האנשים, או יותר נכון, ה"רובוטים", כי גם הוא כמוהם. גם בו שולטת החברה, השגרה שכולם אימצו להם, החיים ה"נורמליים" והכללים שכולם פועלים לפיהם. אבל בכל זאת היא הצליחה לזהות אותו, משהו משך אותה אליו, משהו אמר לה שגורלם משותף, שיקרה משהו שיאחד אותם, שיעזור לה להשיג אותו, ואולי אפילו להעביר אותו לצד השני. היא נועצת בו מבטים חודרים, אך הוא לא שם לב בהתחלה, הוא ממשיך לדבר עם החברים שלו. אחרי מספר דקות, הוא מרגיש שזוג עיניים כחולות וגדולות עוקבות אחריו; הוא מסתכל לצדדיו, אבל הוא לא רואה אף אחד, ואז הוא מסתכל קדימה, אל צידו השני של המסדרון ורואה אותה עומדת ומסתכלת עליו בחולמנות. הוא מפסיק את חברו באמצע המשפט ומתחיל ללכת נגד כיוון זרם התלמידים, אלייה; היא מבחינה בו ופונה לאחור בכוונה ללכת מהר, ולאבד אותו. לפתע היא מרגישה יד על זרועה, היא מסובבת את ראשה ורואה אותו מסתכל בתוך עיניה הכחולות. כשהוא רואה מי היא הוא עוזב את זרועה וחוזר לחברו במהירות. אין לה חברות, אין לה אף אחד, גם לא אותו. חייה ריקים; הוריה מתו בתאונת דרכים נוראית כשהייתה בת 13, מאז היא חיה לבד. כולם מתרחקים ממנה, כי רק לה היה האומץ להגיד מה שהיא חושבת, להתנהג שונה מכולם, להתמרד, לשחות נגד הזרם. גם הוא כמו כולם. לא הסוף!!!
