Im Lost In Hell
New member
סיפור קצר שנכתב כרגע
משו שנכתב בשניות אלו ממש איפה אני ? או שמא המדריך לדיבור נכון/ לירז חפץ "איפה אני?" שאלתי בקול את עצמי. לאחר 2 שניות בדיוק, סיימתי לחשוב ועניתי "חיפשת מתחת לשטיח?" שאל עצמי אותי. במרוץ אחרי הזמן, הלכתי לחפש אותי מתחת לשטיח הצמר הכבד שאמא כל כך שונאת ואף אינה טורחת לנקותו. כל מה שמצאתי שם היו 2 זרעי אפונה, לירה מימי המלחמה ונמלה קטנה ושחורה הנאבקת בכל כוחה. פניתי לנמלה בקול מנומס ושאלתי: "האם את יודעת איפה אני? כי עצמי מתגעגע אל אני." הנמלה התקשתה להבין, חשבה לרגע וענתה: "האם חיפשת מתחת לשולחן, משהו בי אומר שזהו מקום מסתור" "תודה לך" עצמי ברך את הנמלה ויצא לחיפוש נוסף אחר אני. בין השטיח לשולחן 10 מ´ בדיוק והנה אתה שם. עצמי הגיע לשולחן והחל בחיפושים מתמידים ולפתע פנה אליו זבוב עצבני: "מדוע ולמה אתה פה?" "אני?" שאל עצמי בפליאה. "כן, כן אתה" "אהה, עצמי, אנוכי פה כי מחפש אחר אני, האם ראית אותו אדון נכבד?" "זבוב חושב שבתוך ספל הקפה של הדודה נחמה חמים וטעים" "תודה לך זבוב חביב, צ´ה צ´ה" עזב עצמי את המקום בדרך למעלה אל כוס הקפה של הדודה נחמה שנמצא בדיוק באמצע השולחן העגול שסבא קנה לאמא מתנה לחג הפסח. בתוך כוס הקפה שט לו עכביש על סירת קינמון והביט בפליאה למראה עצמי מולו. "מה הביא אותך אליי?" שאל העכביש. "עצמי מחפש את אני, האם ראית אותו עכביש חביב?" העכביש שפשף את ראשו השעיר וכיחכח בגרונו הצרוד וענה: "ראשי אומר לי כי אני עלול להימצא הרחק מפה, אולי בין עצי הפרי בשדה" מופתע, עייף ומיואש עניתי בנימוס ועזבתי את המקום. כל אחר הצהריים עצמי התרוצץ בשדה הרחב ששתל אבא של סבא עוד כשרק עלו ארצה והיו פה רק חולות, טיפה אחת של מים, ו-2 מעדרים בדיוק. כל אחת מדבורות השדה החרוצות מסרו לעצמי כי לא ראו כלל את אני בשטח. עצמי העייף חזר פנימה דרך הדלת האחורית. ובדיוק מתי שרצה לשבת ולנוח ראה עצמי את סבא ירוחם. "סבא, סבא, אולי ראית את אני?" סבא לא היסס וענה, "בוודאי שראיתי אותו" "הוא נמצא לא הרחק מכאן, בחדר המקלחת על הכיור, בין משחת השינייםלכוס המים הסגולה." "תודה סבא" נישקתי לו במצח ורצתי אל עבר המקלחת. בכוחותי האחרונים הפכתי והרמתי כל כלי וחפץ אפשרי ולבסוף כשהבטתי אל מראת המקלחת אורו עיני וליבי התמלא חום. "הנה אתה !" עצמי מצא את אני. ומאז ועד היום הם לא עוזבים זה את זה. צ´ה צ´ה לכם אנשים מאזניבים. כי אני ועצמי עזבו את החדר. אל תנסו להבין נכתב בין דמעה לייאוש
משו שנכתב בשניות אלו ממש איפה אני ? או שמא המדריך לדיבור נכון/ לירז חפץ "איפה אני?" שאלתי בקול את עצמי. לאחר 2 שניות בדיוק, סיימתי לחשוב ועניתי "חיפשת מתחת לשטיח?" שאל עצמי אותי. במרוץ אחרי הזמן, הלכתי לחפש אותי מתחת לשטיח הצמר הכבד שאמא כל כך שונאת ואף אינה טורחת לנקותו. כל מה שמצאתי שם היו 2 זרעי אפונה, לירה מימי המלחמה ונמלה קטנה ושחורה הנאבקת בכל כוחה. פניתי לנמלה בקול מנומס ושאלתי: "האם את יודעת איפה אני? כי עצמי מתגעגע אל אני." הנמלה התקשתה להבין, חשבה לרגע וענתה: "האם חיפשת מתחת לשולחן, משהו בי אומר שזהו מקום מסתור" "תודה לך" עצמי ברך את הנמלה ויצא לחיפוש נוסף אחר אני. בין השטיח לשולחן 10 מ´ בדיוק והנה אתה שם. עצמי הגיע לשולחן והחל בחיפושים מתמידים ולפתע פנה אליו זבוב עצבני: "מדוע ולמה אתה פה?" "אני?" שאל עצמי בפליאה. "כן, כן אתה" "אהה, עצמי, אנוכי פה כי מחפש אחר אני, האם ראית אותו אדון נכבד?" "זבוב חושב שבתוך ספל הקפה של הדודה נחמה חמים וטעים" "תודה לך זבוב חביב, צ´ה צ´ה" עזב עצמי את המקום בדרך למעלה אל כוס הקפה של הדודה נחמה שנמצא בדיוק באמצע השולחן העגול שסבא קנה לאמא מתנה לחג הפסח. בתוך כוס הקפה שט לו עכביש על סירת קינמון והביט בפליאה למראה עצמי מולו. "מה הביא אותך אליי?" שאל העכביש. "עצמי מחפש את אני, האם ראית אותו עכביש חביב?" העכביש שפשף את ראשו השעיר וכיחכח בגרונו הצרוד וענה: "ראשי אומר לי כי אני עלול להימצא הרחק מפה, אולי בין עצי הפרי בשדה" מופתע, עייף ומיואש עניתי בנימוס ועזבתי את המקום. כל אחר הצהריים עצמי התרוצץ בשדה הרחב ששתל אבא של סבא עוד כשרק עלו ארצה והיו פה רק חולות, טיפה אחת של מים, ו-2 מעדרים בדיוק. כל אחת מדבורות השדה החרוצות מסרו לעצמי כי לא ראו כלל את אני בשטח. עצמי העייף חזר פנימה דרך הדלת האחורית. ובדיוק מתי שרצה לשבת ולנוח ראה עצמי את סבא ירוחם. "סבא, סבא, אולי ראית את אני?" סבא לא היסס וענה, "בוודאי שראיתי אותו" "הוא נמצא לא הרחק מכאן, בחדר המקלחת על הכיור, בין משחת השינייםלכוס המים הסגולה." "תודה סבא" נישקתי לו במצח ורצתי אל עבר המקלחת. בכוחותי האחרונים הפכתי והרמתי כל כלי וחפץ אפשרי ולבסוף כשהבטתי אל מראת המקלחת אורו עיני וליבי התמלא חום. "הנה אתה !" עצמי מצא את אני. ומאז ועד היום הם לא עוזבים זה את זה. צ´ה צ´ה לכם אנשים מאזניבים. כי אני ועצמי עזבו את החדר. אל תנסו להבין נכתב בין דמעה לייאוש
