סיפור, פרק 2 ../images/Emo3.gif
תהנו לכם! פרק 2: הוא באמת עשה את זה 'היא לא תספר.. לא דיי..' אורלנדו התעורר בבהלה מנער את גופו מהסיוט. מאז שבגד בקייטו הוא לא מפסיק לחלום את החלום הזה. עינייו לא נעות מהמראה של כריסטי תופסת אותו ומנשקת אותו בחדר ההלבשה. אורלנדו נאנח ושתה כוס מים קרירים. פחד קר עטף את ליבו במכסה לא נותן לאהבה לחדור בין עורקיו והשקט שרר בחדר מעורר צמרמורת. מאז הנשיקה ההיא שלא הייתה עם חברתו, קייט, אורלנדו חש ביסוריי מצפון שמתעמקים מריצים תסריט גילוי לפניו. אבל, משום מה, כל תסריט לא מראה את קייט אלא מישהי אחרת כל פעם, כאילו הוא רוקד על הרבה נשים. ההרגשה הזו עיקלה אותו ולהב ייסורי המצפון המשיכה לחדור אל תוכו משסעת את ליבו וחותכת אותו לחתיכות. דמעהה קטנה ריצדה על לחיו השחומה מלטפת את פניו, שפתיו, אפו.. מועדת על כתפייו ונספגת בגופייה הלבנה. הדמעות זלגו וטיפטפו ולא חזרו לעינייו, יסוריי המצפון חדרו למקום הרגיש, הלב. 'חלאס, אורלנדו, תפסיק לבכות כמו תינוק... המחתימים יבואו ויצחקו עלייך.." חשב אורלנדו בעתו שותה קפה קר עם חצי כפית סוכר, המתכונת המושלמת! שום דפיקת דלת לא נשמעה, השעה האחרונה הייתה דוממת והעברת הזמן בקפה העיקה על אורלנדו וגרמה לו להרגיש כאילו הוא מאבד זמן, נוזלים, כוח אנרגיה.. הרגשת הבטן העגלגלה והשרירית, או עדיף להגיד הרגשת הקיבה המוזרה והשרירית שוב נתנה לפה שלו תחושה של חומצה כאילו לא אכל שנה, אך בעצם עברו רק 20 דקות מהאז אכל טוסט. 'מה קורה לי?' שואל את עצמו אורלנדו. ואדיין עובר במוחו פס המסמל 'אין תשובה'. אורלנדו יצא מעט מהדיכאון ושיכנע את עצמו שכריסטי היא בעצם לא בן אדם רע, היא לא תדבר, לא תפתח את פיה... 'ואם היא לא מה שחשבתי?' אורלנדו נתן למוחו לחשוב, צורות חשיבה בזוויות שונות, מוזרות. צליל הטלפון נשמע מחדר הקפה, הצילצול הצורם זימזם בקול רם והכריח את אורלנדו לפסוע בחוסר חשק אל עבר השפורפרת שעדיין 'ריקדה' על השולחן. "כן?" שאל אורלנדו בקול עייף, חסר-חשק והדיכאון חזר לחלחל בעורקיו. "שלום, אורלי? זה אתה? אתה נשמע כל כך עייף, מה קרה לא ישנת מתוקי?"ענה הקול מהקו השני, בעצם זו הייתה קייט או בעצם אפשר לקרוא לה קייטי או גם קייטוש או גם.. טוב נחזור לסיפור שלנו. "קייט, אחלה של בוקר. כן, אני עייף טיפה. אבל אם את רוצה לבוא את מוזמנת" "אממ, אני חושבת שאני אבוא, יש לי משהו חשוב לספר לך," סיימה קייט ומילותיה נהדפו ע"י האוויר. אורלנדו נשם לרווחה, מזיע ואיבד את עצמו. אי אפשר היה לדעת מה לעשות, מה? מה היה לו לעשות? לספר לה? *** נקישה על הדלת נשמעה, לוסי, העוזרת (שבאה לפני כרבע שעה) פתחה את הדלת בחיוך רחב לב ונענתה לבקשתה של ה'מדאם' להיכנס אל תוך הדירה של אורלנדו, לעת עתה, בצילומי הסרט טרויה. "בוקר טוב, אורלי.." נמרחה קייט על אורלנדו ולוסי פסעה בזהירות, ללא הפרעה בנשיקה הרומנטית. אורלנדו נישק את לוסי, לשונו ליטפה את תוכן פיה באהבה, רצון ותקווה, תקווה שתסלח לו אחרי שתגלה. "בוקר טוב קטי," אמר אורלנדו לאחר שנותק מקייט באכזריות והמבט הנוקב שלה הביט בו כלא מאמין. "אורלנדו, מה שיש לי לספר לך לא כ"כ ימצא חן בעיניך, אני חושבת," נשאה קייט את דבריה ומבטה לא נע לרגע מעיניו. "אורלנדו, זה לא פשוט לי לספר לך את זה, במיוחד כי אני אוהבת אותך.. האהבה שלנו מאו ד חשובה לי אורלנדו. קשה לי להאמין לעצמי שעשיתי את מה שעשיתי. אני חושבת שלא תסלח לי על זה. "יום יום, ישבתי וציפיתי לך ליד העץ הקבוע בפארק, לא הגעת, לא ענית לסלולרי, הייתי אבודה ובגודה. כבר אבדתחי עצות עד שמאי שם בפתאומיות מוחלטת הביט בי אותו 'אביר' שהציל אותי מהבדידות וחוסר התקווה שהייתה בי. "לאט אני והוא התחלנו להכיר אחד את השני, לספר אחד לשני הכל כל מה שהרגשנו באותו רגע כלפי העולם. ואומנם לא בדיוק בגדתי בך. אבל, מה שסיפרתי לאותו בחור היה סוד עמוק כל כך שאולי תחשוב את זה לבגידה. גיליתי לו על ה-20 בספטמבר."
תהנו לכם! פרק 2: הוא באמת עשה את זה 'היא לא תספר.. לא דיי..' אורלנדו התעורר בבהלה מנער את גופו מהסיוט. מאז שבגד בקייטו הוא לא מפסיק לחלום את החלום הזה. עינייו לא נעות מהמראה של כריסטי תופסת אותו ומנשקת אותו בחדר ההלבשה. אורלנדו נאנח ושתה כוס מים קרירים. פחד קר עטף את ליבו במכסה לא נותן לאהבה לחדור בין עורקיו והשקט שרר בחדר מעורר צמרמורת. מאז הנשיקה ההיא שלא הייתה עם חברתו, קייט, אורלנדו חש ביסוריי מצפון שמתעמקים מריצים תסריט גילוי לפניו. אבל, משום מה, כל תסריט לא מראה את קייט אלא מישהי אחרת כל פעם, כאילו הוא רוקד על הרבה נשים. ההרגשה הזו עיקלה אותו ולהב ייסורי המצפון המשיכה לחדור אל תוכו משסעת את ליבו וחותכת אותו לחתיכות. דמעהה קטנה ריצדה על לחיו השחומה מלטפת את פניו, שפתיו, אפו.. מועדת על כתפייו ונספגת בגופייה הלבנה. הדמעות זלגו וטיפטפו ולא חזרו לעינייו, יסוריי המצפון חדרו למקום הרגיש, הלב. 'חלאס, אורלנדו, תפסיק לבכות כמו תינוק... המחתימים יבואו ויצחקו עלייך.." חשב אורלנדו בעתו שותה קפה קר עם חצי כפית סוכר, המתכונת המושלמת! שום דפיקת דלת לא נשמעה, השעה האחרונה הייתה דוממת והעברת הזמן בקפה העיקה על אורלנדו וגרמה לו להרגיש כאילו הוא מאבד זמן, נוזלים, כוח אנרגיה.. הרגשת הבטן העגלגלה והשרירית, או עדיף להגיד הרגשת הקיבה המוזרה והשרירית שוב נתנה לפה שלו תחושה של חומצה כאילו לא אכל שנה, אך בעצם עברו רק 20 דקות מהאז אכל טוסט. 'מה קורה לי?' שואל את עצמו אורלנדו. ואדיין עובר במוחו פס המסמל 'אין תשובה'. אורלנדו יצא מעט מהדיכאון ושיכנע את עצמו שכריסטי היא בעצם לא בן אדם רע, היא לא תדבר, לא תפתח את פיה... 'ואם היא לא מה שחשבתי?' אורלנדו נתן למוחו לחשוב, צורות חשיבה בזוויות שונות, מוזרות. צליל הטלפון נשמע מחדר הקפה, הצילצול הצורם זימזם בקול רם והכריח את אורלנדו לפסוע בחוסר חשק אל עבר השפורפרת שעדיין 'ריקדה' על השולחן. "כן?" שאל אורלנדו בקול עייף, חסר-חשק והדיכאון חזר לחלחל בעורקיו. "שלום, אורלי? זה אתה? אתה נשמע כל כך עייף, מה קרה לא ישנת מתוקי?"ענה הקול מהקו השני, בעצם זו הייתה קייט או בעצם אפשר לקרוא לה קייטי או גם קייטוש או גם.. טוב נחזור לסיפור שלנו. "קייט, אחלה של בוקר. כן, אני עייף טיפה. אבל אם את רוצה לבוא את מוזמנת" "אממ, אני חושבת שאני אבוא, יש לי משהו חשוב לספר לך," סיימה קייט ומילותיה נהדפו ע"י האוויר. אורלנדו נשם לרווחה, מזיע ואיבד את עצמו. אי אפשר היה לדעת מה לעשות, מה? מה היה לו לעשות? לספר לה? *** נקישה על הדלת נשמעה, לוסי, העוזרת (שבאה לפני כרבע שעה) פתחה את הדלת בחיוך רחב לב ונענתה לבקשתה של ה'מדאם' להיכנס אל תוך הדירה של אורלנדו, לעת עתה, בצילומי הסרט טרויה. "בוקר טוב, אורלי.." נמרחה קייט על אורלנדו ולוסי פסעה בזהירות, ללא הפרעה בנשיקה הרומנטית. אורלנדו נישק את לוסי, לשונו ליטפה את תוכן פיה באהבה, רצון ותקווה, תקווה שתסלח לו אחרי שתגלה. "בוקר טוב קטי," אמר אורלנדו לאחר שנותק מקייט באכזריות והמבט הנוקב שלה הביט בו כלא מאמין. "אורלנדו, מה שיש לי לספר לך לא כ"כ ימצא חן בעיניך, אני חושבת," נשאה קייט את דבריה ומבטה לא נע לרגע מעיניו. "אורלנדו, זה לא פשוט לי לספר לך את זה, במיוחד כי אני אוהבת אותך.. האהבה שלנו מאו ד חשובה לי אורלנדו. קשה לי להאמין לעצמי שעשיתי את מה שעשיתי. אני חושבת שלא תסלח לי על זה. "יום יום, ישבתי וציפיתי לך ליד העץ הקבוע בפארק, לא הגעת, לא ענית לסלולרי, הייתי אבודה ובגודה. כבר אבדתחי עצות עד שמאי שם בפתאומיות מוחלטת הביט בי אותו 'אביר' שהציל אותי מהבדידות וחוסר התקווה שהייתה בי. "לאט אני והוא התחלנו להכיר אחד את השני, לספר אחד לשני הכל כל מה שהרגשנו באותו רגע כלפי העולם. ואומנם לא בדיוק בגדתי בך. אבל, מה שסיפרתי לאותו בחור היה סוד עמוק כל כך שאולי תחשוב את זה לבגידה. גיליתי לו על ה-20 בספטמבר."